שיר הזיכרון והתקווה לשובם של הנעדרים

שלושים שנה אחרי, חוזר אבי האופט בשיר חדש אל קרב סולטן יעקב, הקרב בו איבד רבים מחבריו, ואל התקוות לשובם של הנעדרים.

שמעון כהן , כ"ד באב תשע"ב

טור נגמ"שים במלחמת לבנון הראשונה
טור נגמ"שים במלחמת לבנון הראשונה
משרד הביטחון - ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

אבי האופט, לוחם בקרב סולטן יעקב, בחר להנציח את הקרב הקשה ההוא מלפני שלושים שנה, ולהביע את תקוותו לשובם של חבריו הנעדרים בשיר שכתב והלחין. אריאל זילבר עיבד וביצע את השיר. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם האופט על השיר ומה שמאחוריו.

על ההחלטה לכתוב את השיר מספר האופט כי בתום שלושים שנה חש שמדובר בפרק זמן ארוך דיו כדי לעורר את המחשבה בשאלת מה עוד לא נעשה כדי להשיב את החברים הביתה, ו"חשבתי שהמינימום זה לכתוב שיר".

את השיר פותחת הקלטה של בנו של האופט השואל "אבא, למה יש נעדרים מסולטן יעקב?". האופט מספר על הבחירה בפתיח זה לשיר כשאלה הנשאלת בתמימות, בסקרנות ומתוך עומק, וככזו היא תובעת תשובות.

בשירו מספר האופט על הפסטורליה שציפתה ללוחמים כשנכנסו ללבנון, ועל המהירות בה השתנה הכול לשדה קרב עקוב מדם. "תוך זמן קצר הכול השתנה. הבקעה שהייתה צהובה מהחיטה והשעורה בערה כולה בסופו של יום. הצהוב הפך לאדום ושחור".

בהמשך הדברים מספר האופט על הרגעים האחרונים בהם ראה את יהודה כץ, אחד הנעדרים, ותמונות הטנק שלו אינן עוזבות אותו עד היום הזה, שלושים שנה אחרי. הוא מזפר על הביצורים הסוריים המיוחדים שהוכנו במקום בעצת הסובייטים, וכאשר נותרו ללא תחמושת בתחתית הבקעה התקרבו אליהם הסורים מלמעלה בירי שלא נפסק גם כאשר היו מי שהניפו דגלים לבנים.

האפשרויות בשעה זו היו לחימה עד הסוף, כניעה, הוא נסיגה. תחת מיסוך עשן צה"לי הבקיעו את דרכם חזרה לישראל כשרבים מהם פצועים, הרוגים וחלקם נלקחים בשבי. כעת, משוכנע, האופט, יש להמשיך ולהאמין באפשרות שובם של החטופים כפי שהוכח בקרבות אחרים כי גם לאחר שנים של היעדרות מתגלה שצבא שומר בסוד את דבר השבויים שהוא מחזיק בידו.

האופט מספר על המהירות בה התגייס אריאל זילבר לטובת השיר, כאשר הודיע שהוא מתנדב לעבד ולבצע ללא תמורה, הגיע לאולפן בזמנים שנקבעו וביצע את השיר כפי שניתן לשמוע אותו במלואו בתום הראיון ביומן ערוץ 7.

מילות השיר:

במלחמת לבנון הראשונה, בארץ יפה ולבנה,

הבקעה הצהובה, שהפכה לאדומה, למה אמא אדמה?.

הסורים טילים משגרים, ואנו עליהם לא מתגברים,

גם הפחדנים הפכו לגברים, מתאמצים מכוונים ויורים.

 

מדוע נשארנו לבד? למה אין פה אף אחד!

אויב עלינו חולש, ברקים וגלי אש, הכול פה גועש ורועש.

 

הטיל  בשריון חודר, הטנק הגדול בוער,

אחי נפצעתי חלצני מהר, הוא אומר "שמע ישראל".

על סולטן יעקב בקרב, עולמנו לא מעט נצרב,

צבי יהודה וזכריה בידי האויב, לבנו כואב ודואב.

 

הקרב בבקעה תם, מי יודע מה קרה אתם,

חיילים ואזרחים בשר ודם, זכרו שקולם לא נדם.

הם מצאו את עצמם בדד, מלבדם לא נשאר אף אחד,

שיר זה אינו סרט ולא מחזה, הם נעדרים עד היום הזה.

הם נעדרים עד היום הזה, הם נעדרים עד היום הזה.