לו פיגוע בסגנון ה-11 בספטמבר היה מתרחש בלונדון- זו נקודת המוצא של הסופרת אנאבל פיצ'ר, וממנה היא המשיכה הלאה.
נניח שילדה בת 10 היתה נהרגת. כיצד המשפחה הבריטית הטיפוסית תתמודד עם האבל?
התשובות שתקבלו בספר הזה אינן מעודדות: אנו פוגשים את המשפחה דרך עיניו של ג'יימי בן ה-10 שהיה בן 5 כשרוז נהרגה, וכלל אינו זוכר אותה.
הוא כן זוכר את הפיגוע אך לא את אחותו ולכן מסרב לבכות ולהתאבל עליה, מה שמוציא את אימא שלו מדעתה, כשהיא לא עסוקה בלבכות על קברה.
כשאנו פוגשים את המשפחה, חמש שנים לאחר הפיגוע, אנו מגלים שהיא התפרקה: אימה עזבה לאחר שרגשות האשם הפרידו בינה לבין אבא (היא זו שרצתה לנסוע לכיכר באותו יום) ואבא מתמכר לאלכוהול ומפוטר מעבודתו.
האזור בו הם גרים מלא במוסלמים (שנושאים באחריות להירצחה של רוז) ולכן ג'סמין, התאומה ששרדה את הפיגוע ביחד עם ג'יימי והחתול שלו רוג'ר (אל תזלזלו ברוג'ר, יש לו מקום חשוב לכל אורך הסיפור), עוזבים ביחד עם אבא לגור במקום אחר.
ג'יימי מתאר את חייו הקשים ללא הנחות אך גם בלי להתמסכן. הוא מצפה שאימא תחזור והמשפחה תשוב לעצמה, אך במקביל להתמודדות הפנים-משפחתית, יש לו גם בעיות חברתיות בכיתה: ילד חדש שמגיע לכיתה של בני 10, והחברה היחידה שהוא מוצא היא מוסלמית. אבא אוסר להתיידד עם מוסלמים. מה עושים?
לאורך הספר פורשת פיצ'ר את ההתמודדות של בני המשפחה: אבא האלכוהוליסט שבמקום לקבור את מה שנשאר מרוז לאחר הפיצוץ שומר את החלקיקים בכד על האח (ומכאן שם הספר) ומשאיר לה שם מתנות יום הולדת. ג'סמין (צובעת שיער לורוד) מוצאת חבר קצת עברייני (צובע שיער לירוק) ומתמכרת לאנורקסיה ואימא שנעלמה וג'יימי- שיש לו רק את רוג'ר ואת סוניה החברה עם הרעלה מהכיתה.
ג'יימי מחליט לנקוט בצעד דרמטי כדי להחזיר את המשפחה למה שהיתה, כשג'סמין היא הקול השפוי היחיד במשפחה שתומך בו.
אך דווקא כשנראה שהרעיונות של ג'יימי מביאים את הכאב המשפחתי לשיאים חדשים, מתברר שזהו חלק מתהליך הריפוי שעובר כל אחד מבני המשפחה, בדרך להבנת סבלם של האחרים.