גולדה לא אשמה באי המוכנות, אלא בפרוץ המלחמה

במסמך מרתק נידונה ההתעלמות של הדרג המדיני מהסכנות ערב מלחמת יום כיפור, מנקודת מבט שמאלנית.

רחל בן אליהו , י"א בתשרי תשע"ג

גולדה מאיר ומשה דיין עם חיילים במלחמת יו"כ
גולדה מאיר ומשה דיין עם חיילים במלחמת יו"כ
לע"מ

1973 הדרך למלחמה
ד"ר יגאל קיפניס
הוצאת דביר, 365 עמ'

כשהבת שלי שאלה אותי אם צמים ביום כיפור בגלל כל ההרוגים במלחמת יום כיפור, לא כל כך הופתעתי. מצד אחד היא קוראת הרבה ספרי הסטוריה לילדים, ובנוסף מה שמוזכר בימים אלה בתקשורת הוא בעיקר הכמות העצומה של הנופלים ופחות הדרך בה הסתיימה לבסוף המלחמה.

ד"ר יגאל קיפניס, חוקר מהאוניברסיטה העברית, בחר לחקור את הכשל של המוכנות לקראת מלחמת יום כיפור, מנקודת מבט אחרת, פחות מוכרת עד כה ואת מסקנותיו כתב בספר '1973 – הדרך למלחמה' בהוצאת 'דביר'.

מצויד במשקפים מסוימות ובהשקפה מסוימת, הגיע קיפניס למסקנה הבאה: המלחמה פרצה באשמת הדרג המדיני בישראל. אתם חושבים שאין כאן חידוש? אכתוב זאת שוב: לא חוסר המוכנות הוא באשמת גולדה מאיר ומשה דיין, אלא עצם קיומה של המלחמה.

בתקופה שקדמה למלחמה פנה הנרי קיסינג'ר מספר פעמים להנהגת המדינה כמתווך ליוזמת שלום מצרית.

גולדה ודיין דחו אותו שוב ושוב, והתוצאה: סאדאת התייאש מהסדר מדיני עם ישראל ופתח במלחמה כוללת, בתיאום ידידו מהצפון – חאפז אל אסאד.

לכל הנ"ל יש גיבוי מסוים במסמכים בהם עיין המחבר ולספר הערות שוליים רבות המציינות מקורות רבים. ניכר כי הספר נכתב לאחר מחקר מעמיק ועיון במסמכים ממקורות רבים ושונים ולכן הספר ראוי להתייחסות רצינית.

עם זאת, ניכר כי הכותב בחר לאמץ אג'נדה בעלת גוון פוסט מודרני מובהק, לפיה גולדה ודיין שגו שלא נעתרו ליוזמת השלום המצרית, וכי בשל כך נהרגו למעלה מ-2,500 ישראלים.

לצורך חיזוק ואישוש טענה זו, בחר קיפניס להציג אירועים מסוימים בהבלטה ואחרים בצמצום. לחלק מהאירועים הוא נותן פרשנות משלו ומעלה תהיות לגבי אחרים.

כך, למשל, את העובדה שחצי שנה לפני המלחמה 96% מהציבור הישראלי התנגד למסירת חלקים מחצי האי סיני תמורת שלום מלא (קראתם נכון: תשעים ושישה אחוזים!) הוא אמנם מזכיר, אך כלאחר יד וכאילו שאינה כל כך חשובה ומשמעותית. הזכרת הנתון הזה נראית כהזכרה לצורך מסוים -  לתת הסבר לחוסר הנכונות (וחוסר האחריות, לדעתו) של דיין למסור חלק כלשהו משארם א - שייח.

ההשערה שהוא מעלה היא כי דיין סירב למשא ומתן עם מצרים בגלל שדעת הקהל הישראלית לא היתה מוכנה לכך, או בגלל שהוא יצר את דעת הקהל הזו.

כך גם את האינטרסים הפרטיים של קיסינג'ר באותה תקופה (הוא קיווה לרשת את מזכיר המדינה) הוא מציין באדישות, כאילו הרלוונטיות שלהם שולית.

אם ננסה לסכם במשפט אחד, מדובר בספר עם הרבה חכמה שלאחר מעשה, והרבה רצון להכות על חטא, כמעט ארבעים שנה אחרי, על שלא רצנו לעוד הסכם שלום.

ושאלה אחרונה על הספר: האם הספר נכתב לפני או אחרי האביב המצרי, שמעיב על הסכם השלום שנחתם לבסוף עם מצרים...?