שאלה: בנינו הקטן התחיל כיתה ט' בישיבה תיכונית. עברנו שנים לא קלות איתו, ועדיין קיים המון מתח במשפחה כולה, סביב ההתנהגות שלו.

לפני שנה אובחן כבעל הפרעת קשב וריכוז (ADHD). בינתיים הצלחנו לשמור על כל העניין בסוד בין שלושתנו (האחים לא יודעים מאומה). חשבנו שלא לספר כלל לצוות בישיבה מחשש שתודבק לו סטיגמה שלילית. מה דעתך?

תשובה:  ככלל, קיימת חשיבות חינוכית רבה לעולם הסוד. למשל, אם מדברים על בית ומשפחה, ישנם עניינים שהילדים לא צריכים לדעת ואמורים להישאר בתחום ההורים בלבד. וגם אם הילד מתעניין - לא לספר לו הכול או לומר שאלו עניינים אישיים וכדו'. כך הילד מתרגל שיש מושג של "סוד" בעולם, יש משהו פנימי מסתתר, שנמצא מאחורי הגלוי. הלמידה הזו מכינה אותו לקלוט מושגים רוחניים מופשטים בעתיד, לקלוט אמונה.

אבל במקרה שלנו, הסודיות ממש הרסנית!

האם שמירת הסוד תמתן במשהו את המתח במשפחה?  האם חוסר העדכון של הצוות החינוכי בישיבה התיכונית יסייע להם לעזור לבנכם להצליח בהתפתחותו האישיותית, במצבו החברתי ובלימודיו?   ולפני הכול, האם העובדה שאתם רואים באתגר הגדול של בנכם דבר שלילי או לפחות דבר שבדיעבד שיש להסתירו, תסייע לו להתמודד איתו בהצלחה? האם בנכם יוצא מחוזק מהמדיניות הזו?

קיימת בורות גדולה ביחס למה שמכונה "הפרעת קשב וריכוז". לצערנו, הבורות אינה פוסחת לא על הורים ולא על מורים, וקל וחומר שלא על אחים, בבחינת "אם רבי לא שנה רבי חייא מנה ליה?"....כיצד ייתכן, שבכל כיתה (!) ישנם תלמידים עם הפרעת קשב וריכוז, ואין למחנכים ולמורים המקצועיים ידע בסיסי בעניין, ובוודאי שלא כלים שיסייעו לתלמידים אלו בלמידה? כיצד ייתכן, שהורים לילדים אלו, החיים בעולם בו המידע כה נגיש, נשארים חסרי ידע קריטי לבנייה נכונה של התא המשפחתי שלהם?

כשאתם שומרים על זה בסוד, אתם תולים שלט גדול על בנכם: "אתה לא בסדר". ובמילים פשוטות ובוטות יותר: "אתה דפוק, אתה מופרע". ויותר מזה, כשאתם ממשיכים להדגיש את ה"הפרעה" שבזה, במקום להדגיש את כל הטוב והיופי שיש דווקא לאנשים אלו, איזה טוב יכול לצאת מזה? איזה עידוד ישאב בנכם מ"ההפרעה" הזו?

ראשית, בואו נתחיל עם זה שמעתה הילד שלכם לא "מופרע". זה בסדר, אין בזה שקר וכיסוי. אפילו אלו הנחשבים למומחים הגדולים בתחום (ד"ר הלוואל וד"ר רייטי ) לא אוהבים את ה"הפרעה" כהגדרה ל"קשב וריכוז" משום שהפרעה מציינת בדרך כלל ליקוי קבוע, ואנשים אלו ניחנו ברמת קשב גבוהה מאד בזמנים מסוימים, במיוחד כשאינם משועממים. שימו לב, שילד כזה הנחשב לתזזיתי בכיתה, מסוגל לשבת שעתיים מול משחק מחשב שדורש ממנו מיומנויות רבות, סבלנות, קשר עין-יד, תגובות שקולות ומדודות ועוד. מה קרה? כשיש לו עניין במשהו הוא יכול להגיע לרמת ריכוז נדירה.

שנית, מהיום  אתם מקבלים בהבנה ובאהבה את בנכם. בסך הכל מדובר במבנה שונה של המח, וליתר דיוק בתת פעילות של מוליכים עצביים מסוימים במוח. יש אדם קצר רואי שצריך משקפיים לראייה מרחוק, ויש אדם שחסר לו ויטאמין B12 ועליו לבלוע גלולות, ויש אדם  שהדופאמין במוח שלו אינו מתפקד כראוי אז הוא לוקח רטאלין. אז מה? האם גם בנכם הממושקף ייחשב ל"מופרע".

אם אתם שומרים על זה בסוד אתם משדרים לבנכם ולעולם כולו שמשהו לא בסדר איתו, שהוא אשם במשהו. אז אם כבר מישהו "אשם" כאן זה אתם, כיוון שבדרך כלל נהוג להתייחס לADHD   כתורשתי.....וגם אם הוא כן היה "אשם", הרי אתם הוריו, זו אחריותכם וזכותכם הגדולה להעמיד אותו על רגליו באופן הטוב ביותר. מי יהיה שם בשבילו אם לא אתם?

לאחר שעברתם את השינוי המנטאלי ויש לכם "קשב וריכוז" כלפי בנכם המאותגר, עליכם להכיר היטב את הסוגיה. כדי להסביר לעצמכם, לשאר ילדיכם ולאחרים מה עובר על בנכם, עליכם להיות לגמרי בעניינים. קראו מאמרים, לכו לסדנאות הורים וקחו ייעוץ מאדם המבין עניין. היו בטוחים והרגישו שאתם שולטים "בחומר".

מעתה, האנרגיה הרבה "שנגזלה" לטובת שמירת הסוד תופנה לטיפול והתייחסות נכונה לעצמכם, לבנכם ולמשפחה כולה. אני מניח שאם זו תהיה גישתכם, מפלס המתח במשפחתכם ירד פלאים, ויאפשר חיים שלמים ונעימים הרבה יותר.