גם המסגד הגדול של עזה היה בית כנסת

בעקבות מבצע 'עמוד ענן' קיימנו ביומן ערוץ 7 היכרות עם ההיסטוריה היהודית של עזה, ומסתבר שיש לנו הרבה מה ללמוד.

שמעון כהן , י"ב בכסלו תשע"ג

עזה. ארכיון
עזה. ארכיון
פלאש 90

למרבית הציבור בישראל ידוע משהו מעומעם על קיומה בעבר של קהילה יהודית בעזה. מעבר לכך עזה נראית להם כמעוז הערבי הבולט ביותר בישראל.

לאחר מבצע 'עמוד ענן' ביקשנו לפרוס מעט את היריעה ולערוך היכרות מקפת מעט יותר עם ההיסטוריה היהודית של העיר. לשם כך שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם ההיסטוריון אריה יצחקי, אחד המומחים הבולטים להיסטוריה היהודית של העיר הדרומית.

את סקירתו פותח יצחקי באזכור העובדה שהוא עצמו עזתי שהרי גם הוא ממגורשי רצועת עזה, ובמשך שנים רבות חקר את תולדותיה של הקהילה היהודית בעיר, מחקר שכפי שנראה בהמשך הגיע ממש עד פתח ביתו שלו בכפר ים.

"לרוב האנשים אין מושג על הקהילה המפוארת שהייתה שם. יהודים יושבים בעזה 3,300 שנה, מראשית התנחלות השבטים", הוא אומר ומזכיר את האמור בספר שופטים פרק א' "וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה", דברים שנראים לכאורה סותרים את האמור בספר יהושע שלכנעני תיחשב עזה.

"הבעיה נפתרה לפני כחמש עשרה שנה כאשר בנינו את ביתנו הקבוע בכפר ים והעמקנו לחפור ליסודות הבית מצאנו חרסים של ישוב עתיק וכשארכיאולוגים בדקו את החרסים הם גילו שמדובר בחרסים של כלי חרס האופייניים לתקופת התנחלות השבטים". בסיס המחקר הוא מחקרים קודמים שלפיהם כלי החרס של בני ישראל היו שונים מאלה של הכנענים. כלי חרס אלה נמצאו גם ביהודה ושומרון והמסקנה העולה מהגילוי באזור עזה שאכן עזה הייתה חלק מנחלתו של שבט יהודה.
"לפני כחמש עשרה שנה כאשר בנינו את ביתנו הקבוע בכפר ים והעמקנו לחפור ליסודות הבית מצאנו חרסים של ישוב עתיק וכשארכיאולוגים בדקו את החרסים הם גילו שמדובר בחרסים של כלי חרס האופייניים לתקופת התנחלות השבטים".

בשלב מאוחר יותר מגיעים הפלשתים ושולטים באזור עד לתקופת החשמונאים. בשנת 145 לפני הספירה יהונתן החשמונאי כובש את עזה ושמעון אחיו מיישב אותה ביהודים. הקהילה התקיימה תקופה ארוכה עד שגורשה על ידי גויים עד שאלכסנדר ינאי בשנת 96 לפני הספירה כבש את המקום וגייר את כל מי שלא היה יהודי. באותה תקופה שמשה עזה לנמל ייצוא לתבלינים, לשם הביאו הנבטים את תוצרתם ומשם הפיצו אותה מעבר לים.

כאשר הרומאים שלטו בארץ גירשו את היהודים והוציאו את עזה משלטון יהודה. משנת 61 מתחילה תקופה קצרה נטולת יהודים בעזה. היהודים חוזרים אחרי המרד הגדול בשנת 66' ובתקופת המשנה והתלמוד קיימת בעיר קהילה יהודית חזקה מאוד שבמרכזה לפחות שלושה בתי כנסת.

על בתי כנסת אלה מספר יצחקי כי בעמוד הראשי של המסגד הגדול שברחובה הראשי של עזה חרוטה כתובת בעברית וביוונית בגובה שמונה מטרים מהקרקע 'חנניה בר יעקב' ולצידה מנורת שבעת הקנים ולצידה שופר אתרוג וכד שמן, "אין ספק, המסגד הגדול של עזה הוא בית כנסת", אומר יצחקי ומספר שעל התל העתיק של עזה, העיר הפלשתית, היה בית כנסת נוסף שהיום הפך לכנסיה קתולית פעילה. יצחקי מספר כי בחצר הכנסייה יש שברי עמודי שיש סורגים ועל אחד מהם נכתב ביוונית 'לשלום יעקב בן אלעזר בניו למען הודות לאל על המקום הקדוש'. בעמוד אחר נכתב בעברית 'המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים', עמוד זה נקנה על ידי האגרונום הירשפלד בתקופה התורכית והוא הפך למצבה על קברו.

בתחילת תקופת הנצרות ניסה קונסטנטינוס להקים כנסייה אך יהודי העיר הפריעו לו לבנותה. כשנואש החליט להקים כנסייה מחוץ לעיר, מקום לו קרא 'עזהים' והחליט שלשם לא ייכנסו יהודים. הדבר לא עזר לו ומיד לאחר מותו הגיעו לשם יהודים והקימו בית כנסת מפואר ובשנת 1965 בתקופת השלטון המצרי הוחלט להקים קזינו בעזה וכשחפרו את היסודות לקזינו מצאו רצפת פסיפס מדהימה, אולי היפה ביותר שנמצאה מהתקופה, זה הפסיפס עם דמותו של דוד המלך פורט על נבל ולצידו הכיתוב 'דוד' ובמרכז הפסיפס כתובת ביוונית 'אנו מנחם ויהושע בני ישי המנוח סוחרי עצים כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר תרמנו את הפסיפס הזה בחודש לואוס שנת 569". יצחקי מציין ששנה זו היא שנת 508 לפני הספירה והספירה המצוינת היא לספירת עזה.

בית כנסת זה הוא הגדול בארץ ושטחו 800 מ"ר.
בעמוד הראשי של המסגד הגדול שברחובה הראשי של עזה חרוטה כתובת בעברית וביוונית בגובה שמונה מטרים מהקרקע 'חנניה בר יעקב' ולצידה מנורת שבעת הקנים ולצידה שופר אתרוג וכד שמן.

בתקופה הביזנטית כאשר נאסר על יהודים להגיע לירושלים מצאו להם חלופות בדמותן של עזה בדרום וטבריה בצפון ואליהן הגיעו. "עזה הייתה עיר יהודית למהדרים שחרבה במלחמות של התקופות הקדם צלבנית".

יצחקי מביא את סיפוריהם של הנוסעים הרבים שהגיעו לעזה וסיפרו עליה בתקופות שונות, בהם גם הבנקאי רבי משולם מוונטורה מפירנצה שכתב ב-1481 "ושם ס' בעלי בתים יהודיים ולהם בית כנסת יפה וקטן". רבי עובדיה מברטנורא ביקר במקום 7 שנים אחריו כותב שבמקום שבעים בעלי בתים והרב אשכנזי שהגיע מפראג.

הקהילה מתחילה לפרוח עם הגיע למקום מגורשי ספרד, ובתחילת התקופה הטורקית היא מגיעה ל-116 משפחות וחמישה רווקים. ספירה זו נעשתה באופן קפדני כדי לקבל את המס הראוי לגודלה של הקהילה.

מוסיף יצחקי ומספר על הקשר החי בין עזה לחברון, וכי בתקופה בה היו פרעות ביהודי הארץ הם נמלטו לעזה שהייתה מקום בטוח.

בשנת 1619 הופכת עזה לעיר מרכזית גם מהבחינה הרבנית. לעיר מגיע הפייטן רבי ישראל נג'ארה, מחבר 'יה ריבון עולם' בספרו 'זמירות ישראל' גם בנו, רבי משה, היה רב בעיר וזאת עד לאמצע המאה ה-17 כאשר הגיע רבי אברהם נתן אשכנזי המוכר בשמו 'נתן העזתי' שהיה מקובל ומטפל במחלות נפש. הוא התחתן עם בתו של הסוחר העזתי הגדול ביותר, שמואל ליסבונה. אחד מלקוחותיו היה שבתאי צבי שסבל מבעיות רפואיות ונשלח לנתן העזתי.

הקשר בין השניים הביא להתפעלות של נתן העזתי משבתי צבי ובערב חג השבועות שנת ת"כ (1660) הכריז עליו נתן כעל משיח ותנועת השבתאות החלה כשמרכזה בעזה. בסופה נתן עזב את העיר מבלי שהתאסלם, נדד ברחבי האימפריה הטורקית עד שמת במקדוניה. פרק שבתאי זה בעברה של העיר גרם לעזה נזק גדול והביא לחורבנה. בסוף התקופה נותרו בעיר 26 משפחות עד שלמקום הגיע בתחילת המאה ה-18 הרב שמואל קסטל שהקים את הקהילה מחדש ופרסם את ספר 'שיר השירים' שמצוי בידינו.
בתקופת השלטון המצרי הוחלט להקים קזינו בעזה וכשחפרו את היסודות לקזינו מצאו רצפת פסיפס מדהימה, אולי היפה ביותר שנמצאה מהתקופה, זה הפסיפס עם דמותו של דוד המלך פורט על נבל.

תלאות עברו על עזה בתקופת נפוליאון כאשר העיר הפכה לשדה קרב עקוב מדם. בהמשך הגיע השליט איברהים פאשה המצרי, בנו של מוחמד עלי, פירק את בית הכנסת בעזה ואת אבניו לקח לבניית מצודה באשקלון. בני הקהילה ביקשו להציל את שיכלו ולקחו את דלתות בית הכנסת והציבו אותן בחברון בבית הכנסת אברהם אבינו.

בבית הכנסת נותרו הדלתות עד מאורעות תרפ"ט שבמהלכן השחיתו הרסו ושרפו הערבים את בית הכנסת. מה עלה בגורל הדלתות לא ידוע עד היום.

הקהילה בעזה חודשה על ידי יהודי מרוקו בשנת 1870. הם הגיעו למקום וסחרו באבטיח הפקועה שגדל אז בנגב. מדובר באבטיח קטן ומר ששימש לתרופות בארצות אירופה. בעקבותיהם הגיעו למקום יהודים נוספים, הקימו תחנת קמח והישוב התפתח לכמה עשרות בתי אב.

בשנת 1885 הגיע לארץ ישראל תעשיין התה זאב ויסוצקי והגה את מה שבעינינו נראה כמו חזון הגרעינים התורניים. הוא הציע לצאת מהמושבות ולשלוח קבוצות של יהודים להתגורר בערים מעורבות – לוד, שכם, אשקלון ואחרות. "הגרעין" הגדול ביותר היה בעזה בניצוחם של אברהם שלוש וניסים אלקיים, בנו של רבי משה אלקיים מיפו, שהקים את קהילת עזה מחדש וסחר גם באבטיח הפקועה וגם בשעורה שהתאימה לבירה מעולה. סוחרים בריטיים הגיעו כדי לרכוש את הסחורה.

בשנת 1910 מוקם בעיר בית הספר העברי הראשון ושמו 'שמשון'. בהקשר זה מספר יצחקי כי במשך כל השנים היו הערבים מראים לעולי הרגל את מה שבעיניהם הוא ביתו של שמשון, ביתה של דלילה והמקדש שאותו הפיל שמשון. כל אלה כחלק מקידום התיירות בעיר.

במלחמת העולם הראשונה הופכת עזה לשדה קרב גדול בין הטורקים לבריטים. הבריטים מונים כארבעת אלפים הרוגים, בהם גם יהודים רבים. הקהילה חוזרת לעיר בשנת 1920, מקימה בית מלון וכוללת רופאים ורוקח. כל זאת עד שנת תרפ"ט.

במהלך מאורעות תרפ"ט ניסו גם ערביי עזה לתקוף את הקהילה שהתגוננה. הבריטים פינו אותם ברכבת מהעיר. לאחר שבועיים חזרו כדי לאסוף את הרכוש ומאז שלוש שנים ללא יהודים בעיר.

בשנת 1932 מחדש את הישוב היהודי פרדסן מרחובות. הוא רוכש ארבע מאות דונם ליד דיר אל באלח שבמרכז הרצועה, ומקים עליה מטע תמרים שלימים הוקם שם כפר דרום.

בשנת 48' רושם כפר דרום פרק מזהיר של גבורה כאשר התושבים המעטים, עשרות בודדות, מחזיקים מעמד במשך 222 ימים מול הצבא המצרי וערביי עזה, ואינם מאפשרים את כיבוש הקיבוץ עד לפקודת הרמטכ"ל ביולי 48' לפנות את המקום.

במבצע סיני חוזרת ישראל לתקופה קצרה לסיני כאשר היא מקימה במקום היאחזות נח"ל שגם היא מפונה כעבור תקופת מה, ולאחר מלחמת ששת הימים מוקמות מספר היאחזויות שהופכות לגוש קטיף הגדול והמוכר.

הקשבה לסיפורו זה של יצחקי מחזקת את התחושה שהעקירה מגוש קטיף הייתה זמנית בלבד, עוד אחד מסבבי הנטישה לקראת חזרה לרצועת עזה. יצחקי מסכים עם התחושה ומספר כי הוא משוכנע שעוד נשוב לחבל עזה ויוקמו בו חמישה חבלי משנה - מניסנית ודוגית שבצפון ועד לרפיח ים, ובכל חבל וחבל יוקמו עשר רצועות התיישבות שונות.