ד"ר שאול ובר צפוי לקבל ביום רביעי באוניברסיטת אריאל את "פרס מולדובן לספרות צבאית חדשה".
הפרס מוענק מידי שנה, על ידי המכון לחקר ביטחון ותקשורת באוניברסיטה לספרות בעברית בנושאים צבאיים-ביטחוניים התורמת תרומה משמעותית לשיח ולחשיבה מקורית בנושא בטחון ישראל.
את הפרס יקבל ד"ר ובר על ספרו 'המרגל שהושכח' העוסק בדמותו ופעילותו של מאיר בינט המוגדר כקורבן ההשכחה הגדול ביותר של פרשת 'עסק הביש' משנות החמישים.
ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם ובר על דמותו של בינט ועל ההשכחה שאותה הוא מבקש לנתץ בספרו.
בראשית דבריו מזכיר ד"ר ובר כי בינט היה אישיות ייחודית שתרומתו לעם היהודי החלה עוד זמן רב קודם לעסק הביש. שמו אמנם מתקשר בעיקר לסיפור זה אך עוד קודם לכן "היה לו רקורד מרשים, החל מעבודתו בחברת נפט באיראן והקמת תנועת נוער לעלייה לארץ, עבור בהצטרפותו לגדעונים כאלחוטאי שהביא עליות פליטים לארץ, דרך זה שעל גבול איראן עיראק עזר ליהודים העיראקים לברוח מאיראן. הוא היה איש אשכולות", קובע ובר.
באשר לפרשה בה מצא את מותו בהתאבדות כדי שלא להגיע לגרדום המצרי מספר ד"ר ובר כיצד הוקמה המחתרת היהודית במצרים על ידי אברהם בר שבנה שני תאים מחתרתיים באלכסנדריה וקהיר וחזר לארץ מבלי שברור לחברים בתאים הללו מה בדיוק מטרתם. "הם נשארו כעדר ללא רועה". נאמר להם שתפקידם הוא להיות מעין תאים רדומים הממתינים ליום פקודה שתינתן מישראל.
החבורה המצרית, אנשים ציוניים שנדלקו באש האהבה לישראל, המתינו ליום הפקודה. בשנים 51'-52' נשלח בינט למצרים כ"זאב בודד". הוא נסע לגרמניה ושם קיבל זהות ותפקיד של סוכן של חברת פרוטזות גרמנית שהגיע למצרים ומטרתו הייתה להתקרב אל צמרת השלטון ובמקביל גם אל אנשי המחתרת.
בינט מצליח להתחבב על ההנהגה המצרית ובמקביל יוצר את הקשר עם תאי המחתרת הרדומים. בשלב מסוים מגיעים דיווחים לפיהם בכוונת בריטניה להסיג את כוחותיה ממצרים. ישראל חוששת מתסריט של מהומה מסוכנת עבורה ומחליטה להפעיל את המחתרת הרדומה וליזום שורת פיגועים במצרים על מנת לייצר מצג ולפיו אם תעזוב בריטניה את המדינה תתחולל אנדרלמוסיה של ממש.
להנהגת פעילותה של המחתרת נשלח "טיפוס מפוקפק", כלשונו של ד"ר ובר, אדם שהחליף את זהותו לא פעם. הוא קיבל הנחיות להפעלת המחתרת אך אצה לו הדרך ושבוע לפני קבלת הפקודה כבר החל בהפעלת המחתרת. לאחר שני פיצוצים קטנים נלכדו שלושה מחברי המחתרת, ובעקבותיהם נלכדת המחתרת כולה. תוך כדי הליך משפטי מלווה בעינויים נלכד גם בינט וגם הוא הופך מועמד לעמידה לדין, אך הוא מחליט שלא ייתן ללוכדיו את העונג להעלותו אל הגרדום והוא מתאבד בתאו כשהוא חותך את וורידיו.
ובר מספר כי מיד לאחר מותו סירבה ישראל הרשמית לקשור את עצמה בו ובפעילותו והוא נקבר באיטליה. רק שנים לאחר מכן הועלו עצמותיו לקבורה בישראל.
מניע זה שהוביל לקבורתו באיטליה, הרצון להתכחש למעשיו, גרר השכחה ארוכת שנים של האיש ופעילותו. בימים אלה, מספר ובר, עמלה בתו להנציח את שמו ולספר על מעשיו בכל מקום שהיא מוזמנת אליו, אך עם זאת בינט הוא הקורבן הגדול ביותר של ההשכחה המכוונת של ממשלת ישראל כלפי מחוללי הפרשה.
ובר מזכיר כי אחריתה של הפרשה היה התפטרותו של בן גוריון והאירוע כולו נחשב ל'פאשלת הפאשלות', אירוע שאיש אינו רוצה לכרוך את שמו בו, בעיקר אם הוא פוליטיקאי החרד לשמו ולעתידו. כעת הוא מקווה שעם צאת ספרו החדש 'המרגל שהושכח' יושם קץ להשתקה ודמותו תהפוך מוכרת בציבוריות הישראלית.