גוש קטיף
גוש קטיףצילום: פלאש 90
בני נוער שהגיעו לגוש קטיף בתוכנית ההתנתקות כחלק מהמאבק נגד התוכנית, ואשר שהו שם בזמן הפינוי, הראו סימני פוסט־טראומה לא פחות מבני נוער שגדלו שם ופונו מביתם. כך עולה ממחקר שערכה ד"ר טל הרשושנים, שנחשף לראשונה בספר המחקרים "יאיר נתיב" שהוציאה השבוע מכללת אורות ישראל. 

בעיתון "ישראל היום" דווח כי המחקר נערך בקרב כ־500 בני נוער דתיים, תלמידי ובוגרי החינוך הממלכתי־דתי, שחלקם היו מעורבים בהתנתקות ברמות שונות, וכלל ארבע קבוצות נחקרים: מתבגרים תושבי הגוש, מתבגרים שנכחו בגוש בזמן הפינוי אך לא גרו בו, מתבגרים שלא נכחו בגוש בעת הפינוי אך היו פעילים במאבק נגד הפינוי ומתבגרים שלא היו מעורבים כלל במתרחש. 


לפני שהחלה במחקרה, הניחה ד"ר הרשושנים שבני נוער שחוו את ההתנתקות בצורה הקשה ביותר, צמיחתם מאירוע טראומטי זה תהיה קטנה יותר, ונדהמה לגלות תוצאות הפוכות דווקא. יותר מ־70 אחוזים מהמתבגרים שנעקרו מבתיהם בהתנתקות גילו אמנם סימני פוסט־טראומה חזקים המעידים על תחושת משבר עמוקה, אך דיווחו על שיפור ושינוי חיובי במצבם האישי. 


"משמעות הממצא היא שהצמיחה עולה דווקא מתוך הכאב ובגללו. הכאב והשמחה חיים זה לצד זה בעת ובעונה אחת, ולמעשה מזינים זה את זה", אומרת ד"ר הרשושנים.


באופן מפתיע, דווקא בקרב בני הנוער שלא חוו את חוויית העקירה מבתיהם אלא הגיעו לגוש בתקופת ההתנתקות כדי לתמוך במאבק, לא נמצא הבדל בעוצמת הטראומה.