בענניני כלכלה וחברה, בגדול, ניתן לקבוע שבדרך כלל, הכנסת מחולקת לשני מחנות עיקריים.
מחנה ראשון הם אלה שגם כוונותיהם זדוניות וגם מעשיהם זדוניים, והמחנה השניה הם אלו שלכל הפחות יש כוונות טובות, גם אם מעשיהם לא תמיד רצויים. אנשים שהינם גם בעלי כוונות טובות ומעשים רצויים נדירים ביותר.
בקטגוריה הראשונה ישנם אנשים רעים, בעלי אינטרסים זרים ו/או בעלי השקפה קומוניסטית למחצה, לשליש או לרביע, כמו חיים כ"ץ או מירי רגב מן הליכוד, שלי יחימוביץ או דב חנין וחבריהם בכל מפלגות השמאל הכלכלי. האנשים האלה הם השמאל הכלכלי-חברתי של ישראל, והם מסוכנים. הם מתנגדים לתחרות חופשית, הם תומכים בוועדי עובדים, הם פרוטקציוניסטים, הם בעד הוצאות ממשלה גבוהות ומיסים גבוהים, ועוד. אם סוג כזה של אנשים יגיע פעם לשלטון בעמדות מרכזיות, הלך עלינו. הם יהרסו את המדינה, ומהר. אין הרבה מה להרחיב עליהם, למעט זה שיש להלחם בהם (פוליטית, כמובן) בכל הכח.
אבל ישנה קטגוריה נוספת, כאמור. אותם אנשים הם בסך הכל אנשים טובים, שבעיקרו של דבר אינם פופוליסטים ובאמת רוצים לקדם משק חופשי יותר ותרותי יותר אלא שקשה להם כנראה לעכל את זה שהתוצאה הזאת מושגת על ידי נסיגת הממשלה ולא על ידי הנדסה מלאכותית שת תחרות. במחנה הזה ניתן למנות אולי היום את מרבית חברי הכנסת. אני הרבה פעמים במדור זה תוקף פוליטיקאים כאלה ואחרים אבל בסך הכל די ברור שיש קונצנזוס בסיסי די רחב סביב הצורך במשק תחרותי יותר ופתוח יותר, אלא שישנה מחלוקת סביב הדרך הראויה על מנת להשיג מטרה זו.
אנשים שמבינים בכלכלה ובעלי השקפות כלכליות-חברתיות ליברליות יגידו שבפשטות כל מה שעל הממשל לעשות הוא: כלום. לא להתערב, ולתת לאנשים לחיות ולהסתדר. לא לחוקק, לא ליצור רגולציה, תקנות, וכללים שונים ומשונים, אלא פשוט לקיים את שלטון החוק במובנו הליברלי, כלומר לשמור על זכויות הקניין של האנשים וזהו. מזה נגזר שוק חופשי, סחר חופשי ותחרות חופשית דרך חופש העיסוק, מן הסיבה הפשוטה שכל אחד יקים את העסק שלו כרצונו ויתחרה במי שהוא ירצה בתנאים הנראים לו.
הניסיון כמו התיאוריה מראים שבתנאים כאלה, תחרות אכן נוצרת מהר וזאת הדרך הטובה ביותר לספק שרותים ומוצרים במחיר הטוב ביותר ובאיכות הטובה ביותר.
אלא שבמציאות הנוכחית, ישנה כמות גדולה של חוקים, תקנות ורגולציות שמונעים את קיומו של שוק חופשי ולכן נוצרים עיוותים רבים. השאלה היא איך מטפלים בהם. כאמור, הדרך הטובה בעיני היא פשוט להסיר את הרגולציה ואת החוקים ולתת לאנשים להתחרות, אבל פוליטיקאים מעדיפים לחוקק. זאת כנראה סטיה מובנית אצלם, הם חייבים לחוקק, מה שמצדיק את קיומם. אחרת, מה הם יעשו כל היום? יהיה להם משעמם, הם לא יהיו בתקשורת ולכן עליהם לחוקק. אני קורה לזה מחלת ה"חקקת", שתוקפת פוליטיקאים רבים.
דוגמה בולטת של חקקת ניתן היה למצאו השבוע בבית היהודי אצל מי שמצהיר על עצמו כ"קפיטליסט", נפתלי בנט.
בנט דורש העברה מיידית של חוק המכונה "חוק הריכוזיות", שמטרתו למנוע החזקה של נכסים ריאלים ופיננסים גם יחד, בטוענה שזה פוגע בתחרות. הוא הביא את דוגמת שוק הבנקאות והעובדה שלא ניתנה ערבות בנקאית ליזם חזי בצלאל כדי להקים חברת טלפוניה ניידת על מנת להצדיק את המהלך הזה. בסך הכל כוונות טובות, לא? הוא רוצה הרי תחרות?
אז זהו שזה לא מספיק טוב. חוק כזה יגרום לפגיעה בעסקים קיימים וירחיק מן המשק משקיעים, שיחשבו בצדק שהשקעתם לא בטוחה במדינה בה כל בוקר פוליטיקאי תורן יכול לכפות עליהם למכור את העסק שלהם, בטענות שווא. מדובר בפגיעה קשה בזכויות הקניין של בעלי החברות ובסיכון להמשך הצמיחה במשק, כאשר המנוע שלה הינו ההשקעות, כמובן.
אז איך פותרים את הבעיה האמיתית של בעלות צולבת שמחשקת תחרות? פשוט פותחים את שוק הבנקאות והאשראי לתחרות, דבר חיוני למשק הישראלי אשר סובל ממחנק אשראי כרוני, בעיקר לעסקים הקטנים. הבנק הישראלי האחרון שהוקם היה בנק ירושלים ב- 1964, משום שמכלול החוקים והגרולציה בישראל הופכים את תהליך הקמת בנק או מוסד פיננסי לכמעט בלתי אפשרי. במאמר מוסגר שוק האשראי האפור הוא גם גורם הפשיעה מספר אחד בישראל, בדיוק מן הסיבה הזאת. פתיחת השוק לתחרות תחסל את הפשע גם בתחום זה. צריך פשוט לאפשר תחרות על ידי הקטנה דרסטית של הרגולציה ובתוך זמן קצר יצוצו פה בנקים רבים חדשים, מה שיפתור את הבעיה של מחנק האשראי ושל הבעלות הצולבת. תווצר אפשרות בחירה. ולמי שמסופק, אז דעו לכם שלפני קום המדינה, כאשר היישוב היהודי היה קטן ועני, היו בארץ ישראל הרבה יותר בנקים ממה שיש היום. עלות הרגולציה פשוט הרגה אותם ואילצה אותם להתמזג בהדרגה.
בקיצור, למה לעשות פשוט כאשר אפשר לסבך ולגרום נזקים בדרך? הכל בגלל החקקת.