טקס אזכרה ל-16 הלוחמים של ההגנה שנהרגו בפעילות צבאית באזור נווה עטרות בשנת תש"ח, יתקיים אחר הצהריים (שלישי) בהר הרצל בירושלים.
הזיכרון הכמעט יחיד שיש כיום ללוחמים אלו נמצא בשכונת פסגת זאב בבירה, שם נמצא רחוב 'השישה עשר' הקרוי על שמם ובראשו יש לוח זיכרון. היום, זו הפעם הראשונה לאחר 65 שנה, שנערכת אזכרה משותפת עם משפחות הנופלים.על המחלקה שכמעט כולה נמחקה, סיפר בראיון לערוץ 7 ההיסטוריון המתמחה בהיסטוריה של הישובים עטרות ו'כפר עברי' (נווה יעקב) טרם הקמת המדינה, ד"ר יוסי שפנייר.
מדובר בשישה עשר לוחמים מתוך מחלקה של 19 לוחמים שיצאו היום לפני 65 שנים, לבצע פעילות התקפית - מה שלא היה מקובל בהגנה באותם הימים, על רכב שנסע באופן קבוע מרמאללה לכיוון לטרון.
המחלקה בפיקודו של נעם גרוסמן התבקשה לתקוף את הרכב ולפגוע בכמה שיותר אנשים שנוסעים ברכב.
שפנייר סיפר כי השיירה יצאה בלילה שבין כב' לכג' באדר א' תש"ח מאזור התעשיה עטרות עד אזור מחנה עופר של היום. עם אור ראשון הגיעו למקום ובאזור השעה 6:00 בבוקר, הרכב הגיע וכשהוא עבר בסמוך לכביש פתחו החיילים במכת אש רצינית.
על פי תכנון המבצע, הרכב היה אמור לעצור ואז החיילים היו צריכים להגיע אליו ולתקוף אותו מקרוב, אלא שהרכב המשיך בנסיעתו בסמוך לגבעת זאב של היום, ונתקע במרחק של כמה מאות מטרים מהמחלקה היהודית.
ההיסטוריון שפנייר סיפר כי כיוון שהאור התחיל לעלות, החליט המפקד נעם גרוסמן לא לרוץ אחרי האוטובוס אלא לחזור ליעד - עטרות, מהלך של כשישה קילומטרים.
המחלקה התחילה לחזור לעטרות וערבים מביתוניא, אל ג'יב ועוד כפרים מהאזור, התחילו לכתר את הכח. בשלב מסויים פנו שלושת החיילים למפקד והציעו לו לא לחזור לעטרות דרך הציר העוקף, כפי שגרוסמן תיכנן, אלא לרוץ ישירות לעטרות. המשמעות של הליכה כזו, הסביר שפנייר, היא לעבור דרך הכפר הערבי ראפאת.
גרוסמן סירב להצעתם והמשיך בדרך העוקפת ושלושת החיילים - עזרא סיטון, איציק גולדברגר ואיציק זילברשטיין, החליטו לפרוש מהכח ורצו דרך הכפר עד שהגיעו לעטרות, שם הודיעו כי הכח העיקרי עושה את דרכו באיגוף מסויים ויש חשש שהם הותקפו וכך אכן היה. תוך זמן קצר הוקף הכח על ידי ערביים מסביב, כותרו, נרצחו וגופותיהם חוללו.
הבריטים הביאו את גופותיהם לרמאללה ולאחר זמן קצר הובאו לירושלים, שם נערכה להם הלוויה ונקברו בבית הקברות בסנהדריה בירושלים. לאחר שנפתח בית הקברות בהר הרצל הועברו הגופות לשם.
שפנייר מציין כי אורח החיים של התושבים לא שונה באופן משמעותי בעקבות הרצח, "בכל אופן היישוב היה נצור ומבודד, ואירוע זה הוסיף לאירועים נוספים שהיו באזור כבר משנות השלושים עד עזיבתם את המקום בז' באייר תש"ח, מיד לאחר קום המדינה".
"מעט אנשים מאז עדיין חיים איתנו", ציין שפנייר, "והם מהווים מקור מידע מאוד חשוב למה שהיה שם. מדובר באנשים הנושקים בגילם את ה-80 וה-90".
"הטקס היום אמור להזכיר לנו, ובעיקר לצעירים, מה היה אז מצפון לירושלים. אם היום הגבול של ירושלים מגיע עד אזור תעשייה עטרות זה בזכותם של אותם אנשים שישבו בעטרות ובכפר עברי - נווה יעקב והפעולות שהם ביצעו".