פסיכותרפיה או פסיכולוגיה יהודית?

ד"ר צבי מוזס על פסיכותרפיה דינמית ערכית מול פסיכולוגיה יהודית- מקצועיות לעומת טרנד ניו-אייג'י.

ד"ר צבי מוזס , א' בניסן תשע"ג

רופא. אילוסטרציה
רופא. אילוסטרציה
פלאש 90

על הסדר היום הציבורי עולה תמיד השאלה של דת ומדינה, פוליטיקה ומוסר, דת ומדע. בשנים האחרונות במקביל לתהליך של "התחזקות", חזרה בתשובה וגדילה סטטיסטית משמעותית באחוזי הציבור החרדי, הדתי והמסורתי במדינת ישראל, פרצה לתודעה הציבורית ה"פסיכולוגיה היהודית".

היום יש נהירה הן של מטופלים והן של מטפלים ושל ציבור אחר מתעניין, לדבר על פסיכולוגיה יהודית, כפסיכולוגיה ערכית יותר וחיובית. לכן עולה הדילמה האם מדובר בביקורת מקצועית רצינית, באי נחת מהאופי החילוני המתלווה למקצוע, או בטרנד רוחני בסגנון הניו-אייג' המבטא אי נחת תרבותית ממה שנגרם מהתקופה המתירנית והחופשית מדי.

האם כמו שאין פיזיקה או מתמטיקה או כימיה יהודית, כך אין פסיכולוגיה יהודית, ודת ומדע יכולים לחיות במקביל ובשלום כפי שהוגים רבים משכילים לנסח, או פסיכולוגיה כמי שעוסקת בתחום החברה והרוח חייבת להיות מושפעת מעמדה ערכית כזו אחרת, ואיננה יכולה להסתתר מאחרי מבצר הנייטרליות והאובייקטיביות של המדעים המדוייקים.

 הפסיכולוגיה כתחום ומקצוע עשתה פריצת דרך משמעותית בראשית המאה העשרים, בעיקר בזכות הפסיכואנליזה של פרויד. במקביל להתפתחות הדרמטית במדע, היה נסיון לאמץ את המיתודה המדעית גם בתחום מדעי החברה, על פי העקרונות הפילוסופיים של הפוזיטיבזם הלוגי.

העקרון הדרמיניסטי שלכל תופעה יש סיבה הכרחית, ועקרון הנייטרליות והאובייקטיביות של איש המקצוע אומץ ע"י פרויד בתחום הפסיכולוגיה. פרויד עשה מאמץ ניכר לשמור על המסגרת המדעית, למרות שבתיאוריה שלו היו מרכיבים אינטואיטיביים וספקולטיבים. הביקורת עליו היתה שהתיאוריה שלו היא מעגלית, כלומר בלתי ניתנת לאישוש או להפרכה כפי דרש קרל פופר מכל תיאוריה מדעית.

מעניין שדווקא בשנים האחרונות בוצעו מחקרים התומכים במרכיבים בתיאוריה הפסיכואנליטית. מאוחר יותר התפתחו תיאוריות גדולות מתחרות לפסיכואנליזה בדמות התיאוריות ההומניסטיות, שגם הם לא בדיוק נשענות על יסוד מדעי, והתאוריות  ההתנהגותיות שלהן יש בסיס יותר מדוייק ומדעי, אך הן מוגבלות ולוקות בפשטנות יתר.

  הפסיכותרפיה הדינמית שהיא המשך ופיתוח של הפסיכואליזה, חשפה יותר את המרכיבים הסובייקטיביים של המטפל בטיפול, וערערה את העקרון של הנייטרליות והאובייקטיביות של המטפל. פסיכולוגית העצמי של קוהוט, והפסיכולוגיה ההתייחסותית של מיטשל, מדברות על היחס האינטרסובייקטיבי בין מטפל ומטופל, ובתיאורית האישיות כבר לא ניתן לדבר על סטרקטורה מובנית וברורה, ועל גרעין אחד של האישיות.

כביכול התרחקות מהמודל המדעי הקשיח, אך יש הרואים בכך מקבילה לתיאוריות החדשות בפיזיקה ובמדעים המדוייקים לפי נקודת הראות של הצופה והמודד משפיעה על המציאות. כלומר גישה פוסטמודרנית חדשה  וראייה מפוקחת יותר של המציאות על כל מורכבותה, ובעיקר מודעות גדולה יותר למגבלות שלנו כבני אדם להכיר ולהבין את המציאות הפיזית והנפשית באופן מדוייק וסופי. אי הנחת התיאורטי הוא מהותי וניתן לקוות שהוא יביא להמשך מאמץ של מחקר וחשיבה והתפתחות מקצועית.

  על רקע זה נשאלת השאלה כיצד להתייחס לקולות רבים הולכים וגוברים המדברים על פסיכולוגיה יהודית. האם היא מייצגת גישה אמונית מהותית שהכל נמצא בתורה בבחינת "הפוך בה והפוך בה- וכולה בה". האם אנשי מקצוע דתיים צריכים להתקומם מול המימסד הפסיכולוגי ומה שמלמדים באוניברסיטאות הוא למעשה ליברליזם קפיטליסטי מערבי במסווה של פסיכולוגיה, או גרוע מכך נצרות פרוטסטנטית בלבוש פסיכואנליטי, כפי שטוען פרופ' מרדכי רוטנברג.

רוטנברג היה החלוץ, אשר מתוך ביקורת נוקבת על הפסכואנליזה ומייסדה פרויד קרא לפתח פסיכולוגיה יהודית. רוטנברג התקומם נגד היסוד דרמיניסטי שיש בתיאוריה הפסיכואליטית המתאר את השלבים ההתפתחותיים ובעיקר תסביך אדיפוס כקובע אישיות, והציב לעומתו את היסוד הדיאלוגי המדרשי הרב פנים במדרשי חז"ל. שבעים פנים לתורה והרבה אפשרויות של האדם להתמודד עם בעיותיו הרגשיות, ועם סיוע של המטפל ניתן לאדם לבנות נרטיב אחר של חייו הן ביחס לעבר על מנת להשפיע על הווה ועתיד אחר.