ארבה בדרום
ארבה בדרוםפלאש 90

כבר לימדונו חז"ל ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", אולם נדמה שהשנה יש הזדמנות נוספת ונדירה לחיות מחדש מול עינינו את המכה השמינית ממכות מצרים. גם כעת מצרים צפויה להיפגע פגיעה אנושה מהארבה, אבל כדי שגם אנו לא נינזק פועלים הגופים השונים בארץ, ובראשם היחידה להגנת הצומח במשרד החקלאות, להבטיח שהנחילים לא יעשו שמות בגידולים.

שלושה מיני ארבה קיימים באזורנו, מסביר פרופ' זהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר-אילן, אולם ארבה המדבר הוא המזיק הגדול מכולם. מין זה חי רוב זמנו כיצור בודד שאינו גורם נזק לסביבתו. הוא מצוי במרכז אפריקה, ומגיע לישראל מארצות כמו סודן. אחת לכמה זמן הוא משנה סטטוס ומתלהק ללהקות ענקיות המונות מיליארדי פרטים ויוצא למסע ארוך. היעד תלוי בעיקר במשטר הרוחות. "המציאות המתוארת בפרשת בֹא בהקשר למכת ארבה מתארת מציאות ריאלית לחלוטין, על הרוחות שהביאו ולקחו את הארבה למצרים וממנה. ההתמודדות עם הארבה מוכרת למצרים היטב מאז ומעולם. המיוחד במכה הארבה של יציאת מצרים היה העיתוי של ההגעה וההסתלקות, שנחזה מראש על ידי משה רבנו, והעוצמה החזקה שלה".

ארבה בחלונות ירושלים

"באזורים שבהם חי ארבה המדבר", אומר פרופ' צבי מנדל, אנטמולוג (חוקר חרקים) ממכון וולקני, "ישנה תופעה של גשמי קיץ. כשיש גשמים רבים, האזורים השחונים הללו מתמלאים בירק, ממש כמו המדבר שלנו. שפע המזון, יחד עם האדמה הלחה שמסייעת להטלות מוצלחות רבות כתוצאה מכך שלנקבות הארבה קל יותר להטיל ביצים לקרקע, גורמים לגידול מטאורי של מספר הפרטים של החרק, עד לרמה שבה האויבים הטבעיים שלו כבר אינם מסוגלים להגביל את מספרו. בשלב הזה הוא מתלהק, משנה את צבעו לגוון כהה יותר, כזה שיקל עליו לקלוט את אנרגיית השמש במסעו הארוך, ויוצא לדרך".

כשהוא יוצא לדרך בתחילת החורף ומגיע אלינו במהלכו, אומר פרופ' מנדל, הצמחייה רק מתחילה להתפתח והנזק פחות משמעותי. אולם כשהוא מגיע אלינו באביב, כמו עכשיו, כשהצמחייה מלבלבת ונמצאת במצב רגיש, הנזק יכול להיות עצום.

למתבונן מהצד זה נראה אירוע ביזארי, אפילו משעשע משהו, אבל למעשה הארבה מסוגל להשמיד יבול של מדינות שלמות ולגרום לרעב כבד ואף למוות ולאסון לאומי. בתולדות ארץ ישראל זכורה במיוחד מכת הארבה של 1915. מכה זו שניחתה על יושבי הארץ, הצטרפה לאסונות נוספים שפקדו את היישוב היהודי בארץ באותם ימים, ימי מלחמת העולם הראשונה. עמר מספר שתמונות שצילמו אנשי הנשיונל ג'יאוגרפיק ששהו אז בארץ, מראות כיצד הארבה עולה על חומת העיר העתיקה בירושלים ועל החלונות, ממש כדברי הנביא יואל.

הדרך להתגבר על הארבה היא באמצעות ריסוסו במקום חיותו המקורי בפטריות המסוכנות רק לחרקים ולא לצמחים ולבעלי חיים אחרים. מי שאחראי על כך הוא האו"ם, באמצעות שירות המזון והבריאות שלו. "אלא שהפעם הם כנראה פישלו", אומר מנדל, "ייתכן שבגלל הבעיות הביטחוניות שמקשות על הפעולה שם". במצב כזה אין ברירה אלא שהמדינות שהארבה מגיע אליהן יפתרו את הבעיה בכוחות עצמן, באמצעות ריסוס בחומרים פחות ידידותיים לסביבה.

גודל הנזק שהארבה גורם קשור לשלב במחזור החיים שבו הוא נמצא. מנדל מסביר כי בעת שהוא יוצא לדרך הוא אוכל מעט, כדי שיהיה לו קל לעוף. לעומת זאת, כשהוא מגיע לשלב הרבייה הוא מתחיל לאכול הרבה. הסכנה הגדולה היא מזחלים שייווצרו כתוצאה מההטלות. הזחלים, שכמו כל ילד צריכים להתפתח, אוכלים הרבה מאוד.

אוכלים גם בגדים

יענק'לה מוסקוביץ' הוא מנהל מו"פ רמת נגב. הוא מספר על נחיל באורך שישה קילומטרים שנחת אצלם ביום שני בשמורת הטבע חולות משאבים, בין פארק גולדה לחולות מקמן. לדבריו, הארבה לא הספיק לגרום נזק, למרות שהוא כבר החל להפוך לצהבהב, מה שמורה על כניסתו לשלב הרבייה. מוסקוביץ' מספר על שלושה מטוסי ריסוס שריססו את הנחיל הענקי והשמידו אותו כליל.

אורי יוגב, חבר קיבוץ רביבים בנגב ומאנשי ענף הזית שם, מספר על הארבה שנחת אצלם במטעים ועל הריסוס שנעשה ביום שני ויצר מרבד של חגבים מתים. לדבריו רבים בכל זאת חמקו, אם כי הוא משבח את מהירות העבודה ויעילותה. בשלב זה בכרמי הזיתים יש עלווה והכנה לפריחה. הוא מספר כי ישנם סימני אכילה אך טרם התאפשר, לפחות ביום שני, להעריך האם ישנו נזק משמעותי והאם הבעיה אצלם נעלמה.

הארבה הוא צמחוני, אבל למרות זאת מגוון המזונות שלו הוא נרחב ומקורי. "זה תלוי אמנם בעוצמת המכה ובמקורות המזון הזמינים", אומר פרופ' עמר, "אבל הם אוכלים בתחילה את העלווה, ואז הנזק הוא רק לחד-שנתיים. בהמשך הם מסוגלים גם לאכול את קליפת העץ, מה שעלול לגרור פגיעה בצינורות השיפה ובכך נגרם לעץ נזק למשך שנים. במקרים מסוימים הם יכולים לאכול גם עצה, כלומר חומר עצי שכבר אינו חי, ואפילו בגדים וחומרים אורגניים אחרים".

ד"ר יהושע שקדי, המדען הראשי של רשות הטבע והגנים, מספר כי פרטים בודדים של ארבה הגיעו אפילו לרמת הגולן, "אבל הלהקות הגדולות הן המסוכנות". הוא מספר על ארבעה נחילים ידועים נכון ליום ג': נחיל אחד הגיע לכרם שלום שבנגב המערבי, נחיל אחר לשדה התעופה בחצרים, נחיל נוסף בשמורת הטבע חולות משאבים ודיווח ראשוני הצביע גם על נחיל באזור ים המלח.

מי שאחראי לטיפול בארבה הוא משרד החקלאות, שהחוק מעניק לו סמכויות כמעט בלתי מוגבלות כדי להילחם בבעיה. "אלו אמנם חדשות טובות שלא מוכרות עיתונים", אומר שקדי, "אבל למרות היכולת החוקית הזו הם עובדים בשיתוף פעולה מלא עם כל הגורמים, וקשובים אליהם, גם אם הם יודעים לעמוד על שלהם". 

שקדי, כמי שאמון על ההיבט הסביבתי של הריסוס בתור איש רשות הטבע והגנים, יוצא נגד שמועות שהופצו כאילו עופות מתו כתוצאה מהריסוס, "ייתכן שזה יקרה בעתיד, אבל זו תופעה קטנה ושולית". שקדי חושש יותר להרס הכללי של אוכלוסיית החרקים במקומות שרוססו. "חשיבותם של החרקים במערכת האקולוגית גדולה", הוא אומר, "גם בגלל המזון שהם מהווים לבעלי חיים אחרים, אבל עוד יותר בגלל שהם מניעים את העולם בכך שהם מפרקים חומרים. הם בעצם אחראים על המחזור. זה באמת מטריד אותי, אבל אין מה לעשות. אני לא יכול לבקש שירססו בחומר טוב יותר, כי משתמשים בחומרים הטובים ביותר שאפשר". החשש ממעבר הארבה למצב של רבייה גרם לרשות הטבע והגנים להתיר לרסס גם בתחומי שמורות טבע, כמו חולות משאבים וחולות עגור. "אם הארבה יגיע למצב של רבייה המצב יהיה גרוע יותר, ואז ייאלצו לרסס בחומרים הרבה יותר מסוכנים".

יחד עם זאת, לשקדי חשוב להדגיש שאין שום סכנה לטייל כיום בנגב. "שמעתי שאנשים מבטלים טיולים, ואפילו בתי ספר מבטלים טיולים מפחד הריסוס. אבל חשוב לי להדגיש שאם המטייל לא נמצא מתחת למטוס בזמן הריסוס, שזו חוויה לא נעימה ואני חטפתי אחת כזו, אין שום סכנה. בגלל הגשמים הרבים שירדו הנגב פורח, כמו שלא היה הרבה זמן".

מתכונים לאכילת חגב: על המסורת היהודית של אכילת הארבה

הארבה לא רק מפריע לתיירות. יענק'לה מוסקוביץ' מספר על תיירות ארבה - אנשים שמגיעים מכל רחבי הארץ כדי לראות את התופעה. בשעות הלילה הארבה, שהוא בעל דם קר, נח על הקרקע, ובשעות הבוקר המוקדמות מרססים אותו, לפני שיתחיל לעוף. לעיתים, ממש לפני הריסוס, מגיעים אנשים שאוספים את הארבה לא למטרות מחקר, אלא למטרות אחרות לגמרי - אכילה.

לארבה אזכור נוסף במקורות, חיובי יותר, והוא היותו אחד משרצי העוף המותרים באכילה. "סימני הכשרות של הארבה", אומר פרופ' עמר, שחקר את מסורת האכילה של הארבה ואף פרסם על כך ספר, "מופיעים בתורה ובחז"ל: ארבע רגלי הליכה וזוג רגלי ניתור. הוא צריך להיות גם בעל שני זוגות כנפיים, כשזוג אחד משמש לתעופה וזוג שני חופה את גופו, כדרישת המשנה במסכת חולין. בנוסף לכך, ר' יוסי מצריך גם שייקרא בפי הבריות חגב. הארבה עונה לקריטריונים הללו". ישנם לא מעט חגבים נוספים שעונים להגדרות הללו, כמו הצרצר, שברור שאינו כשר. היו שהבינו שכמו כל עוף אחר, גם לכשרותו של הארבה צריכה להיות מסורת.

שתי מסורות בלתי תלויות, אחת של יהודי תימן ואחת של יהודי מרוקו ואלג'יר, הצביעו על ארבה המדבר כבעל חיים כשר לאכילה. בעניין הזה ישנה הסכמה מקיר לקיר של כל פלגי העדה. בפני עמר העידו גם הרב קפאח וגם הרב צובירי על כשרות הארבה, ומיהודי מרוקו העיד בפניו הרב שלום משאש, רבה של ירושלים, שבצעירותו אכל ארבה.

במשך השנים אבדה המסורת מרוב קהילות ישראל. גם במרוקו יצא ר' חיים בן עטר בפסיקה מפורסמת שלא לאכול ארבה. פסיקתו התקבלה במקומות שבהם שהה, איטליה וארץ ישראל, שם לא אכלו ארבה, אך דווקא בארץ הולדתו היא זכתה להתנגדות תקיפה.

לדברי עמר, מעבר לנושא ההלכתי, שאלת אכילת הארבה היא שאלה תרבותית. "במקומות שבהם האוכלוסייה מסביב אכלה ארבה, כמו למשל המוסלמים, גם היהודים אכלו. במקומות שהסביבה לא תמכה בכך, כמו ארצות אירופה, היהודים לא אכלו. בימינו אנחנו מקבלים תכתיבים מערביים, ושם לא מקובל לאכול".

עמר מבקר רבנים שיוצאים באמירות בלתי אחראיות, לדבריו, ויוצרים אווירה שלילית סביב אכילת הארבה. הוא מציין את הרב חיים קנייבסקי דווקא כמי שלמרות שאינו אוכל ארבה כי אין לו מסורת, "הוא בוודאי לא יצא נגד התופעה". הרב קנייבסקי, אגב, כתב ספר הלכתי בנושא החגבים. 

פתיחות מעניינת יש דווקא אצל יהודי ארה"ב. עמר מציין את הרב טנדלר, חתנו של ר' משה פיינשטיין, שמתיר את אכילת החגבים. "בסעודת המסורת (בה אכלו בעלי חיים שמסורת אכילתם על סף השתכחות - י"י) כולם הסתכלו על הצלחת שלו לראות אם הוא אוכל. אולי בגלל זה הוא נלחץ ונמנע בסוף מלאכול", אומר עמר בחיוך.

עמר מחזיק בביתו כמה פרטים חיים של ארבה מאלו שהגיעו לאחרונה. הוא מספר על רבים שמגיעים אליו, בעיקר תימנים אך גם מרוקאים, כדי לקבל את המסורת, כאלה שנושא המסורת בוער בעצמותיהם. הוא מספר על סגירת מעגל בכך שנכדו של הרב קפאח בא לקבל ממנו מסורת. הוא גם מכבד את אורחיו במטעמים, אבל במשורה "רק כדי לעשות ברכה". ברכתם של החגבים הללו למעוניינים היא "שהכל", ומעמדם ההלכתי הוא כשל דג. הם אינם טעונים שחיטה ונחשבים כפרווה.

אז כיצד "מתקינים אותם לאכילה", כלשונו של עמר? ראשית ממיתים אותם (הוא עושה זאת באמצעות הכנסה למים רותחים, שהורגת אותם מיד). מוציאים את החלקים שאינם אכילים: כנפיים ורגלי הליכה. את הראש יש שאוכלים ויש שנמנעים מלאכול. בעבר היו מבשלים אותו כמו מרק או קולים, אם כי היום בעיקר מטגנים. "שמעתי אפילו על אנשים שטוחנים את הארבה לקמח ומכינים מזה עוגות". ומה הטעם של הארבה? "הדבר הקרוב ביותר שאפשר לדמות אותם אליו הוא צ'יפס או דגים קטנים".