גטו - המחזה הישראלי הנפוץ בעולם

המחזה מספר את קורותיו המופלאים של תיאטרון שפעל בתנאים אל-אנושיים בגטו וילנה, באמצעות סיפורו המרתק של התיאטרון.

קובי פינקלר , כ"ה בניסן תשע"ג

גטו- הקאמרי
גטו- הקאמרי
אלון

בימים שלפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה, השיג והשיח בנושאי השואה והגבורה תופסים תאוצה.

ספרים של ועל ניצולי שואה, מאמרים אודות חיי ניצולי השואה בישראל, סרטים ומחזות.

מכל אלו דומני שהמחזה הישראלי המוכר ביותר בעולם גטו, מבטא בצורה המוחשית ביותר את החיים שבתוך הגטו, את הדילמות, את הקאפו היהודי ומה שמעמד לפניו (נתן דטנר המצוין למשל, כמפקד היהודי של הגטו, נאלץ בכל פעם לשלוח יהודים להשמדה. הדילמה שעומדת בפניו להציל את עצמו מוצגת בצורה המוחשית והעוצמתית ביותר. לו יכולתם, שואל יהושע סובול כותב ההצגה, להציל 1,600 איש, אולם לשם כך הייתם צריכים להרוג 400 איש, האם היינו עושים זאת, האם היינו יכולים לעשות זאת?) ההצגה מבטאת היטב, גם את המאבק בין אלו שרצונם למלט עצמם ולחתור לפרטיזנים מבחוץ, לבין אלו שרוצים להישאר עם המשפחה וגם את המאבק הפנימי בין הרואים בעליה לארץ ישראל, או פלסטינה בלשונם, ערך עליון לבין אלו ( פרופ' קרוק בהצגה) הרואים ערך בסוציליזם בלבד. כן. היו גם כאלו.

גטו, מאת יהושע סובול, הוא המחזה הישראלי המוכר ביותר בעולם והוא הוצג ב- 66 תיאטראות ברחבי העולם וזכה בפרסים בינלאומיים יוקרתיים. המחזה מספר את קורותיו המופלאים של תיאטרון שפעל בתנאים אל-אנושיים בגטו וילנה בשנים 1942 - 1943. באמצעות סיפורו המרתק של התיאטרון, המחזה חושף את בעיות הקיום בגטו ואת המאבק היומיומי העיקש, שניהלו היהודים בגטו לא רק כדי לשרוד, אלא גם כדי לנהל חיי תרבות תוססים ולשמור על צלם האדם.

ההצגה הצבעונית, הרצופה שירים שמושמעים ברדיו בד"כ בימי הזיכרון, מספרת על חבורת אנשים הנאחזת בחיים וביצירה, ומנסה לשרוד למרות האימה הקיומית, היומיומית. כוחות החיים שהיצירה התרבותית מעניקה לאדם ולחברה, מעצימים את הסולידריות דווקא בשעה של מצוקה קשה ואיום קיומי. ההצגה בנוייה כתיאטרון בתוך תיאטרון, כאשר הסיפור כולו עולה בזיכרונו של מי שהיה מנהלו האמנותי של התיאטרון (גדי יגיל הותיק כמנהל).

 זהו סיפורו של גטו וילנה. לא מאלו המפורסמים והמוכרים אלא דוקא הרחק קמעה מעיני הזרקורים ובכך אף ייחודו. הקצין הנאצי (איתי טיראן), עושה עבודה מצויינת וממחיש לנו יותר מכל ספר את הנאציזם ושיטנתו.

ועוד וידוי. באולם הגדול של הקאמרי ישבו בעת ההצגה מאות בני נוער וחיילי צנחנים חובשי כומתות אדומות, מרביתם עם כיפות. לראות בהצגה כזו מחזה כזה ובשקט מופתי, היתה עבורי גאוה ישראלית וניצחון קטן על הגרמנים.