ח"כ תמנו שטה - מאתיופיה לכנסת ישראל

ח"כ פנינה תמנו-שטה מספרת ל"בשבע" על התחנות בחייה. מכפר ווזבה באתיופיה, דרך אולפנת צפירה ועד חברות בכנסת ישראל.

עפרה לקס , ד' באייר תשע"ג

ח"כ פנינה תמנו-שטה
ח"כ פנינה תמנו-שטה
פלאש 90

"עניין אישי" עם ח"כ פנינה תמנו-שטה - 32. תושבת פתח תקווה. נשואה לציון ואם לשניים. חברת כנסת ('יש עתיד')

התחלה: שנת 81', כפר ווזבה, אתיופיה. היא שישית "ומפונקת" מבין שבעה ילדים. לקראת 'מבצע משה' סבה, קייס שאטו מהרט, "מהקייסים המיתולוגיים", נשבע לבני הקהילה שחששו לעשות את המסע ברגל עד סודן, שאיש לא ימות וכולם ייגאלו. "היינו אחת הקבוצות היחידות שבהן אף אחד לא מת בדרך".

הדרך: בגלל הגיל הצעיר יש הבזקים של זיכרון, בהם של נפילה מסוס, קערה עם מאכל לבן שהתברר כדייסה שחולקה במחנה הפליטים, והסוכריות והמים שחילקו החיילים במטוס. "אולי משם המקום החם שיש לי לצבא". האב וחמישה ילדים הועלו על משאית אחת בדרך למטוס. האם, התינוקת שנולדה בסודן ואחות נוספת הועלו על משאית אחרת שקרסה ולא הגיעה.

האיחוד: "כעבור שנה תקתקו לנו בדלת ואמרו שאיתרו את אמא. זה היה כמו חלום". האם, שהייתה  במצב בריאותי קשה, הובאה לישראל יחד עם בנותיה. "לא הכרתי אותה בהתחלה". ארבע השנים הראשונות היו במרכז קליטה בפרדס חנה, "שם כל משפחה חיכתה לקבל את הבית ביישוב הקבע". הפרידה מהחברים הייתה קשה, "מצד שני התלהבתי מהמצעים ומשמיכות הפּוך שקיבלנו".

אבן על אבן: המעבר לפתח תקווה היה מרגש, אבל יום-יומיים לפני העלייה לכיתה א' "ילד זרק עליי אבנים וקרא לי 'כושית'. למחרת חיכיתי לו עם אבנים".

לימודים: בית ספר ניר עציון שהפך עם השנים להיות של יוצאי אתיופיה, "ואז התעסקתי איתו מהמקום של אפלייה". אבל בזמנו הן היו שתי עולות חדשות בכיתה, "היו קשיים ולפעמים נתנו לי תחושה של זרות, אבל זכיתי למורים מדהימים שנתנו בי אמון. כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו, ולי היו כמה".

צפירה: החלום ללמוד באולפנא הגיע בעקבות אחות גדולה יותר שלמדה שם. "אז נהגו לשלוח את בני הקהילה לפנימיות, ועוד יחקרו את זה". התקופה הייתה "מדהימה", וזכור בערגה בית המדרש של אחרי צהריים שבו היו מפצחים יחד סוגייה לימודית. אבל הוחלט לעזוב את המסגרת הדתית. "לקחו את הדת למקום שלא אהבתי".

המעבר: הלימודים בתיכון כרמית היו במסגרת תכנית מצוינות לילדי העדה. אחרי ההלם, "כי המעבר בין העולמות לא היה פשוט", נהייתה תחושה של חממה אמיתית. עירוב של עדות "בלי שהרגשנו בהבדל". עד היום יש קשר עם החברות משם, וכשקורה משהו "הן נותנות לי איזונים. אני יכולה לדבר איתן ולדעת שיש גם צדדים טובים בחברה".

תנועת נוער: ביקור אחד בבני עקיבא הביא לתחושות של עיניים ננעצות, "אבל אולי זו הייתה תחושה שלי. התחליף היה בשכונה. "אחותי הייתה אוספת את כל הילדים האתיופים, היינו אומרים תהילים, שומעים שיעור ומקבלים ממתקים".

נערה עובדת: היציאה לעבודה הייתה בגיל היסודי, גם בגלל סקרנות "וגם כי הבנתי שאני לא יכולה לקנות לעצמי מה שיש לחברות שלי". הייתה עבודה באולם שמחות, שהמעביד לא שילם עליה, וכן עבודת ניקיון בבית חולים, כולל מחלקת טיפול נמרץ. "לילה אחד היו לי סיוטים ואמי גילתה למה. היא כעסה עלינו ואסרה עלינו לעבוד". עד היום יש תמיהה על האישה שהביאה אותה ואת אחותה לעבוד במקום.

צבא: היה רצון להיות מ"כית או להגיע ללהקה צבאית, אך שניהם לא מומשו. השירות היה בפיקוד העורף, אבל כשהאלוף גבי אופיר האזין לשירתה בכנס משתחררים הוא הפך אותה לסולנית של הפיקוד והיא הוזמנה לשיר בטקסים רבים. "עוד קודם ייצגתי את מדינת ישראל בפני מנהיגות גרמניה ושרתי בכל מיני הזדמנויות".

משפטים: כולם אמרו לה שהיא צריכה לשיר, "אבל הבנתי שאני לא יכולה גם להיות זמרת וגם לשנות. מתוך מודעות שאני יכולה להיות הרבה יותר, וכדי להוכיח לחברה ולעצמי שיש יכולת ורצון בקהילה האתיופית, בחרתי במשפטים". שאיפתה הייתה לעסוק באפלייה ובזכויות אדם. אבל בסופו של דבר התגלה ששיח הזכויות כאן מתרכז בתחום הפוליטי.

מסביב לעולם: הלימודים היו בקריית אונו, "והייתי מאוד בולטת שם". היא הופגשה עם משלחות של יהודים מרחבי העולם שהגיעו לביקור והוזמנה לביקורי גומלין רבים, שנוצלו להסברה על ישראל ולקידום פרויקטים. "הייתי בהמון מקומות בעולם. הגעתי כדי לחזק את הקשר עם יהודי התפוצות, להגיד להם תודה ולהראות את הדברים היפים בחברה שלנו".

הדברים היפים: במקביל הייתה עבודה של שלוש שנים עם נוער בסיכון. "החבר'ה ידעו שבאתי מהמקום שלהם, ולכן לא יכלו להגיד לי 'מה את מבינה'. הם ראו אותי והתחילו לחלום". בשנים האלה הייתה גם כהונה כסגנית יו"ר אגודת הסטודנטים של יוצאי אתיופיה וממקימי מטה המאבק של בני העדה.

המאבק: 'פרשת הדם השנייה', שבה שוב התגלה שבני העדה תורמים דם ומד"א משליך אותו, גרמה לה לפעול. "הכי חרה לי שהדם זה הנפש. תגידו לא לתרום, אבל הזלזול באינטליגנציה היה איום. הרגשתי שאין לנו מנהיגות שתגן עלינו". היא הייתה בין מארגני הפגנה של 3,000 איש, "היה בלאגן ואלימות ובסוף נפגשנו עם שרים ועם ראש הממשלה אולמרט שהכין תכנית חומש לטיפול בקהילה".

טלוויזיה 1: במסגרת המאבק היו פעולות שונות שעוררו עניין בתקשורת. היו ראיונות רבים ובעקבותיהם הצעות מכמה ערוצים, בהם מאורי לוי, אז מנהל חטיבת החדשות של ערוץ 1. "אמרתי לו: אם אתה מעריך אותי - תן לי תכנית רגילה ולא כזאת שמדברת על אתיופים". במשך שנה היא הגישה איתו יחד את 'שישי בחמש', עד שהחליטה לעזוב "כי לא שילמו לי".

הפוגה: מהטלוויזיה נחתה לכורסת יועצת משפטית ב'דיסקונט למשכנתאות', כשכל העת היא ממשיכה לפעול למען העדה באמצעות ארגונים ובאופן פרטי. "המנהל בבנק העצים וגיבה אותי, אבל הרגשתי שלא סגרתי את המעגל עם התקשורת. הייתי נודניקית ונכנסתי בחזרה".

בחזרה: הפעם ככתבת משפטית של הערוץ הממלכתי. "לתקשורת יש השפעה, ללא ספק, ואני מודה שהרבה פעמים זכרו אותי ככתבת חברתית ולאו דווקא משפטית. מה שהעסיק אותי זה המשפחות של קרבנות הרצח ואנשים מסכנים שעזרתי להם לפעמים מחוץ לשעות העבודה".

פוליטיקה עכשיו: "התחלתי מהמקום הציבורי, ומה שבער בי זה לשנות. בתקשורת את צופה מהצד. בשורה התחתונה רציתי לראות את עצמי בכנסת או במגזר השלישי - במקום משפיע". ל'יש עתיד' הגיעה דרך מנהל בית ספר שביקש שתרצה לתלמידיו. להרצות היא לא הגיעה, "כי כבר יצאתי אז לחופשת לידה", אבל השיחה הניבה פגישה עם הרב שי פירון ומשם לרשימה. "הרגשתי שהפעם אני צריכה להיות בבחירות".

הבחירות: "זו זכות גדולה וכיף גדול להיות הח"כית האתיופית הראשונה, אבל אני מתכוונת לעבוד גם על המעורבות של נשים יוצאות הקהילה בפוליטיקה". יש אמונה בכישרונות נשיים, "הן יכולות להביא יותר שלום ויותר תוצאות עם ראייה יותר רחבה. אם נשים מהקהילה היו מנהיגות - מצבנו היה אחר".

על השולחן: חוק שהולך ומתבשל נוגע לחובת טיפוח שכונות מצוקה על ידי הרשויות, ויש גם בחינה של נושא זכאות לדיור ציבורי עבור ילדים נטושים ויתומים שמסיימים את התיכון - "צריך לתת להם את הפינה שלהם". היא חברה בוועדת זכויות הילד, "אותה ביקשתי", ובוועדת הכנסת.

ריקי כהן: "בשורה התחתונה יאיר ניסה לומר: גם כשאני מגיע למשרד האוצר אני לא רואה מספרים, אני רואה אנשים. הושמעו ביקורות וזה דבר שחשוב להשמיע וחשוב לשמוע".

יו"ש עתיד: "אני כן מאמינה שיש עם מי לדבר, ללכת למשא ומתן ולתת אופק. אי אפשר להרים ידיים מזה ועם כל הכבוד, גם לפלשתינים מגיעה מדינה. כשתהיה היפרדות אמיתית, יהיה יותר קל לבוא ולהסביר את ישראל".

האיש שאיתה: ציון. עובד ב'מקורות' בעתודה הניהולית. הוא "לא מתערב ולא אוהב פוליטיקה, אבל תמיד אומר שהשליחות שלי חשובה". ההיכרות הייתה בגיל 13, בבית הכנסת של הסב באשדוד. "בגיל 15 אמרתי לחברה טובה שאתחתן איתו", אבל הצעד מומש רק כעבור 11 שנה, "אחרי שהוא הבין עם מי יש לו עסק".

הברכה: תהל בת 3 ואורי בן 8 חודשים. השמירה על הילדים מתחלקת בין "אמי הצדיקה שאמרה לי 'את תגיעי רחוק, אני פה בשבילך'. היא שמרה על הילדה ועכשיו על הילד", ובין ציון שמתפקד לפעמים "כמו אבא וגם אמא. יש לי הרבה עזרה מהסביבה וזה לא מובן מאליו".

אם זה לא היה המסלול: המחשבה הראשונה היא שאולי היא הייתה זמרת, אבל המחשבה השנייה פוסקת אחרת: "אני לא חושבת שיש אלטרנטיבה. התחושה היא שהמאבק הוא על הקיום שלי. אני לא יכולה לראות עוול ולשתוק".

ובמגרש הביתי

בוקר טוב: המעשה הראשון בבוקר הוא חיבוק הילדים. "אני אוהבת להיות איתם חצי שעה במיטה". הפיזור בבוקר מתבצע לאט, "כנראה בגלל הרצון שלי להיות איתם". ימים לא מעטים זה המפגש היחיד איתם, שכן "לפעמי אני חוזרת רק אחרי שהם נרדמים".

דיסק: הייתה החרמה של תחום המוזיקה "כדי שלא לזכור עד כמה אני אוהבת לשיר". אבל קיים קשר עמוק לשני שירים. "רק בגלל הרוח", במיוחד בגלל המשפט "יבוא היום אוכיח צדקתי". כי רבים מדי אמרו לה לחכות עוד דור כי "הדברים כבר יסתדרו". ושיר של מייקל ג'קסון, "האיש במראה", שמצביע על כך ש"כל אחד צריך לעשות שינוי בעצמו ואז דברים ישתנו".

שבת: בשנה האחרונה יש חזרה לכיוון שמירה על קדושת היום. "כי בסוף התפוח לא נופל רחוק מהעץ. גדלתי על האווירה של השבת. אמי תמיד אמרה 'בואו נקבל את המלכה'. אני מקווה וחשוב לי שהילדים יספגו את זה. השבת היא מתנה".

יום כיפור: תמיד בבית הכנסת של הסב באשדוד, והוא כולל צום ותפילות. "באופן הכי פשוט זה יום של כיפור עוונות, הסתכלות שלי עם עצמי איפה אני יכולה להשתפר", ובשל העובדה שהיום הקדוש נחווה בבית כנסת של הקהילה "זה גם יום של התחברות לשורשים".

מאכל: העוף של אמא ומרק תימני. "כל היריון אני הולכת למסעדת חירק בפתח תקווה - יש להם מרק מדהים".

אחזקת הבית: אין עוזרת, אלא שותפות "מאוד דומיננטית" של הבעל. אבל הידיעה שתהיה חובה להיעזר במישהי מבחוץ נמצאת שם. "במיוחד כי אני רוצה להקל עליו".

מפחיד: "תמיד הייתה לי חרדת קיום. אני מפחדת מכישלונות, וכשאני מצליחה אף פעם לא אומַר שהצלחתי. אולי זה מה שמניע אותי לרוץ מהר".

דמות מופת: אמא, שעברה תלאות רבות באתיופיה, כולל מותם של שישה ילדים ואת העלייה והקליטה בישראל. "למרות כל זה, יש לה נכונות ומסוגלות לאהוב אנשים ולתת מעצמה". ובפוליטיקה הכלל עולמית נבחר אובמה: "הוא מעורר אצלי הרבה השראה. אולי כי הוא אפרו-אמריקני שהצליח לתת תקווה להרבה שחומי עור בעולם".

פנאי: ילדים, ילדים וילדים. ויש גם פינוק של שתיית קפה מסורתי עם אמא, בביתה. "זה זמן שאני מדברת ומספרת לה דברים".

משאלה: אם הייתה כאן פייה היא הייתה מתבקשת לסלול עבורה את הדרך שתהיה רכה יותר, "ושתסייע שלא אסטה מהעקרונות ומהאמונות שלי ושאעשה רק טוב".

כשתהיי גדולה: השאיפה היא להשפיע ברמה הבינלאומית למען ילדים באשר הם. "ילדים מרגשים אותי. במיוחד כאלה שאין להם אופק". ולא, זה לא סותר יהדות או ציונות, "להפך". הערכים הראשוניים מצמיחים את המבט הכללי.