הפיגוע בסבארו
הפיגוע בסבארופלאש90

לאה סחיווסחורדר היתה בת 10 כאשר נפצעה קשה ואיבדה את הוריה ושלושת אחיה הקטנים לפני 12 שנה בפיגוע הרצחני במסעדת "סבארו" בירושלים.

בפיגוע הרצחני נרצחו 19 איש, ובהם מרדכי (44) וצירל־עדי (42) סחיווסחורדר ושלושה מילדיהם: רעיה (14), אברהם־יצחק (4) וחמדה בת השנתיים. 
 
לאה ואחותה חיה, אז בת 8, נפצעו בינוני עד קשה. האחים מאיר, שבואל ובן ציון לא היו עם המשפחה באותה עת.


לעיתון "ישראל היום" היא סיפרה, "כל מה שקרה איתי ועם האחים שלי הכריח אותי להתבגר מאוד מאוד מהר, למרות שאני חושבת שתמיד הייתי בוגרת לגילי", היא מסבירה. "המציאות שנכפתה על כולנו הכריחה אותי להתבגר, אבל העובדה שאיבדתי את אבא ואמא שלי בגיל כל כך צעיר אילצה אותי להחזיק מעמד במלוא מובן המילה.



אני זוכרת, למשל, שבמשפחה שלנו זיכרון השואה תמיד היה מאוד מדובר ונוכח: הסבים והסבתות משני הצדדים היו ניצולי שואה וממש גדלנו על הסיפורים האלה, שהם ידעו שהם חייבים לשרוד למרות שאיבדו את המשפחות שלהם. לימים הם הקימו משפחות משלהם, ואני חושבת שזה מאוד השפיע עלי. מהסיפורים ששמעתי בבית הבנתי שאין אפשרות אחרת אלא לשרוד. הרי הם בחרו בחיים למרות מה שעברו. חונכתי על התקומה של סבא וסבתא, וידעתי שאני חייבת לקחת את זה למקום של תקומה אישית. מבחינתי לא היתה אופציה אחרת, כמו שכל שאר האחים הגדולים שלי התחתנו והולידו ילדים. 



"אבא שלי עלה לארץ לבד בגיל 21 מהולנד. הוא עשה זאת ממקום ציוני ואידיאולוגי, וכך גם אמא שלי. הם התחתנו בגיל צעיר, וכילדים לניצולי שואה הם היו חדורי אמונה להקים פה משפחה לתפארת. היה להם מאוד חשוב להעביר את המסר הזה הלאה, ונראה לי שאני ספגתי מזה הרבה מאוד, אף שהייתי צעירה".


"המחשבה שנשארתי בחיים גרמה לי להאמין שזה לא סתם, שיש לכך סיבה אמיתית ומהותית, שזה לא במקרה. עד היום אני מאמינה שנשארתי בחיים כדי לבצע את השליחות שלי בעולם הזה, ובעיקר עזרה לי האמונה שגם המוות של היקרים לי מכל הוא בעצם שליחות. מבחינתי, הם מתו על קידוש השם, הם נרצחו רק בגלל היותם יהודים, ויש נחמה גדולה בזה שצריך להמשיך לקיים את ייעדונו בעולם הזה".

לפני כשנתיים החליטה לאה, על אף גילה הצעיר, להתחתן עם בחיר ליבה ולהתמקד בבניית תא משפחתי.
 
על ההריון ועל ההחלטה לקרוא לבנה בכורה על שם אחותה הי"ד, היא מדברת בתחושת שליחות עמוקה ורואה בכך קיום ממשי לצוואת הוריה: "כשגיליתי שאני בהריון זה היה כמובן אושר גדול, היתה הרבה ציפייה. הבנתי שאני עומדת להפוך לאמא בעצמי וכמובן רציתי מאוד לדעת אם זה בן או בת, אבל בשיחות שהיו לי עם בעלי לא היה לי כל ספק שמי שייוולד יזכה להיות המשך של המשפחה שאיננה. זה בעצם חלק מהמשך הקיום שלי ושל ההורים שלי. ככל שההריון התקדם, כך התחלתי לחשוב באופן ממשי על שם שישקף את המציאות שלי וינציח כמובן את מי שאיננו. ואז הגיעה הבשורה שאנחנו מצפים לבן.
 
מכיוון שהאחיינים שלי כבר נקראו על שם ההורים ואחי, נשארו בעצם שתי אחיותיי - רעיה וחמדה - ששמן טרם ניתן. רעיה, שהיתה בת 14, היתה ילדה טובת לב ומיוחדת מאוד, ותוך כדי ניסיונות יצירתיים חשבנו על השם רעי, שדומה במשמעות שלו לשם המקורי של אחותי רעיה. מתברר שגם גיסתי ואחי חשבו על השם הזה בזמנו, כשעמד להיוולד להם ילד, אבל השארתי את זה בסוד ביני לבין בעלי עד הלידה. ידעתי שזה השם המתאים, ובטקס ברית המילה נתנו לו את השם רעי בהתרגשות גדולה. בשבילי זאת זכות עצומה להנציח את אחותי ולתת לבני הבכור את השם שלה, סוג של סגירת מעגל חיים".
 
"היום אני ממשיכה להגשים את החלומות של ההורים שלי ולממש את החינוך שקיבלנו בבית - כל אחד בדרכו שלו. כרגע אני מתעסקת בלהיות שם בשבילו ולא חושבת שאהיה אמא שונה משאר האמהות. חבל לי מאוד שהוא לא יזכה להכיר את סבא וסבתא ואת הדודים שהיו לו, אבל ברור לי לגמרי שהוא יכיר את כולם מהסיפורים שנספר לו, זה משהו שילווה אותו".