"פתאום חוצה אותי כאב מטורף בתוך הגוף. איך בכלל מתארים חשמל למי שאף פעם לא עבר בו זרם? הכאב הראשוני חונק, לופת, שורף, חותך והוא בכל מקום, אין ממנו מפלט והוא חד וקהה גם יחד. כל השערות נעמדות, והתחושה היא שהגוף רוצה לפרוץ מתוך העור. אני, רועד כולי, חושב שאני קרוב למות. אני לא מבין למה הם עושים לי את זה, עומד בקושי על הרגליים ומקווה שיהרגו אותי. אני לא יכול יותר...".
מזה שלוש שנים, בהגיע חג החירות, חש רפרם (רפאל) חדד כאילו מדובר גם בחג החירות הפרטי שלו. בליל הסדר תש"ע, כשבני משפחתו נאלצו להסב בלעדיו לסדר בירושלים, הם לא ידעו שבאותו זמן הוא עבר הרחק מכאן עינויי תופת. עתה, עם הופעת ספרו 'מדריך רפרם לכלא הלובי' בהוצאת 'עם עובד', הוא חוזר אל 170 ימי האימה שחווה כאורח בלתי צפוי של משטר קדאפי מבלי להחצין רגשות, ממש כמו שכתב בספר.
בית קברות יהודי מתחת למלון
"כבר חשבתי שלא אצא משם חי", מעיד חדד, 37, אמן ומומחה לאוכל, שיצא בשליחות מרכז 'אור שלום' לשימור ולהנחלת מורשת יהודי לוב (ראו מסגרת) לצלם ולתעד בלוב בתי כנסת ובתי קברות לא פעילים. "מכל המכות שחטפתי שם, הקשות ביותר היו מכות החשמל. הושיבו אותי על הרצפה בלי בגדים, פרט למכנסי בוקסר, והודיעו לי לראשונה שאני בידי המחבראת, המשטרה החשאית הלובית. 'אין לך כבר אף אחד ומכאן לא תצא!' אמרו לי, שמו אטבים על האצבעות שלי והתחילו לזעזע אותי בחשמל".
מה היה לך לחפש בלוב?
"לוב בכלל לא הייתה בתכניות שלי, עד שפדהצור בנעטיה (ראש מרכז מורשת יהודי לוב, יב"א) איתר אותי באמצעות הבלוג שלי באינטרנט. כשהוא שאל אותי אם כבר ביקרתי בלוב, השבתי שלכל היותר ראיתי אותה מהצד השני של הגבול עם טוניסיה. כשהוא הציע לי את המשימה, לא ראיתי בה קושי. אין איסור על ישראלים לבקר בלוב. אמנם הבנתי שתחת משטר קדאפי זו מדינה לא פשוטה, אבל לא ציפיתי שתהיה בעיה אם מראש אודיע מה מטרת בואי לשם. היה לי ברור שאם לא אחרוג מכך, לא איעצר, בפרט שהייתי מצויד בדרכון הטוניסאי שלי ולא היה עליי שום פרט ישראלי מזהה. למעשה, אני פחדן די גדול. לא כמו הנועזים ההם שהסתכנו והלכו לסלע האדום".
כשנחת בנמל התעופה של טריפולי ומולו התנוססו צילומי ענק של קדאפי, עברה בו התרגשות קלה של מי שבא לבקר במקום שאינו מתויר על ידי ישראלים. כשיצא לשטח, התאכזב. מהקהילה היהודית המפוארת של לוב לא נותר זכר. בתי הכנסת, אם נותרו על תילם, מוזנחים מאוד. בתי הקברות נהרסו. במקום בית העלמין של טריפולי מתנוסס מלון הפאר קורינתיה.
"ככל שבית הכנסת ד'ארבישי בטריפולי מוזנח, הוא שומר על יופיו עם הקשתות שבו", מציין חדד, שטייל תחילה ברחבי לוב ללא הפרעה, "נכנסתי מבעד החלון והתפללתי שם. ברובע היהודי, עם הרחובות הצרים שבו, נותרו סימני מגן דוד על הבתים".
חדד יצא עם רשימה של יישובים, לרבות אל-ח'ומס, גאריאן, יפראן, ג'אדו ותרהונה, שבהם היה אמור לאתר שרידים יהודיים. את המעצר הראשון שלו חווה בדרנה, סמוך לגבול מצרים, שבה מצויים שרידי קהילה יהודית תוססת. "בכניסה לעיר הגיעה אל הנהג שלי מחברת הנסיעות שיחת טלפון", הוא משחזר, "בעקבותיה מצאתי את עצמי לשעה קלה בחקירה, קרוב לוודאי של המשטרה החשאית".
מאיזו סיבה?
"כנראה הביקור שלי כזר בדיוק כשהתכנסה בלוב ועידת הליגה הערבית עורר חשד. הסתבר שסימנו אותי מרגע כניסתי למדינה. לא ייחסתי חשיבות לאותה חקירה. הייתי משוכנע שאין בי כל אשמה, מה גם שנמנעתי מלצלם מה שאסור לצלם, כמו מתקני צבא. עובדה שמהר מאוד שוחררתי והמשכתי בביקור שלי עד היום האחרון לשהייתי שם, כשבאו לבית המלון ועצרו אותי. לא יכולתי לנחש לאן זה יתגלגל. הייתי משוכנע שאגיע בזמן לטיסה לטוניסיה ומשם – לליל הסדר בארץ".
אבל המציאות עמדה בניגוד מוחלט לכל התכניות. "במקום להגיע לשדה התעופה ביום העשירי שלי שם, הוכנסתי לרכב שנסע אל מחוץ לעיר. הבנתי שזה לא טיול כשנתנו לי מכה והורו לי להוריד את הראש. בתמימותי חשבתי שזה בגלל שעברנו ליד מקום סודי. הגענו למתקן ביטחוני, שם נלקחו ממני שרוכי הנעליים ונזרקתי לתא שבו מזרן מעופש. איש לא הודיע לי שאני עצור. מהר מאוד מצאתי את עצמי בצינוק. עברתי בלי סוף חקירות, בדרך כלל עם אותן שאלות, כשהעינויים היו לא רק במכות, אלא גם עם צינור ברזל ובחשמל. די היה לעמוד על הרגליים במשך שעות כשהעיניים היו מכוסות במגבת. הכאבים היו ללא נשוא. כבר הגעתי למצב שרציתי למות ולהתפטר מכל זה".
כשחדד ציפה לנורא מכול, נבקעה לו קרן אור. הוא שמע שלתא סמוך הוכנס מאת'יו, אסיר שלא חדל לבכות מרוב מכות שניחתו עליו. בשיחה ביניהם, מבלי לראות זה את זה, התברר לו שזהו בריטי שהתאסלם ועמד בפני גירוש, לאחר התערבות של בריטניה. חדד השלה את עצמו שגם הוא ישוחרר כמוהו, אבל ליתר ביטחון שינן לבן שיחו את כתובת הדואר האלקטרוני של אחותו, ליטל, כדי שיעביר לה אות חיים ממנו. חדד לא תלה בכך תקוות רבות, אבל אותו בריטי אכן יצר קשר עם אחותו. אז החלה משפחתו לפעול לשחרורו.
בניגוד להסתבכויות קודמות של ישראלים במדינות ערב, משנודע למשפחת חדד שרפרם בלוב, היא פעלה בתוקף להטלת איפול על הפרשה תוך אמירה שזה עניין של חיים ומוות. בניצוחה של אחותו, שירה, החלה פעילות בינלאומית למענו שבה היו מעורבים שלושה ראשי מדינות – ניקולה סארקוזי, סילביו ברלוסקוני וולדימיר פוטין, כשגם טוני בלייר פעל בנידון. "האיפול על המאסר שלי בלוב הציל אותי", משוכנע חדד, "פרסומים מיותרים היו משאירים אותי שם".
לוח שחמט ממגשיות אוכל
הימים התארכו לו. הוא חש בכלא כמי שנקלע לכוכב לכת אחר, סופר את הימים ומנהל מערכת שעות לפי קריאות המואזין שהדהדו אל תוך הכלא, ובהתאם למועדי הבאת הארוחות ולחילופי משמרות של השומרים. הוא ניסה לפתח שיחות עם הסוהרים בתחום מומחיותו - נושאים קולינריים. "קיוויתי שכך יתייחסו אליי כאל אדם ולא כאל חיה", הוא אומר.
"הכלא הלובי הוא מהקשים בעולם", סבור חדד ומציין בספרו שמה שמתואר בסרט "אקספרס של חצות" לגבי הכלא בטורקיה, איננו אלא משחק ילדים בהשוואה אליו. אבל היה גם צד שני למטבע: "דווקא בגלל שהייתי בבידוד מוחלט, בניגוד לאסיר בסרט, יכולתי לטפל בעצמי נפשית".
גם בלי העינויים סבל מתנאים היגייניים גרועים ומחום כבד, שבשעות היום נסק עד סביבות 50 מעלות. הוא ניסה להתעלם מכל אלה באמצעות מאמצים בלתי נלאים להעסיק את עצמו. כך יצר אותיות והתכתב באופן דמיוני עם העולם, וממגשיות האוכל יצר לוח שחמט ושיחק עם עצמו. "היה לי חשוב לעשות כל מאמץ להיות במצב שפוי כאשר ישחררו אותי", מספר חדד, שבמוחו התרוצצו אינספור תסריטים, "שמרתי על כושר בריצות בתא. הגוף הקרין על הראש והראש הקרין חזרה לגוף".
השחרור הגיע ללא הודעה מוקדמת. "יום אחד הודיעו לי שמצפה לי חקירה אצל איש חשוב, מה שלא מנע מהם להרביץ לי", הוא משחזר, "כבר חשבתי שזאת החקירה לפני ההוצאה להורג. פתאום מצאתי את עצמי בחוץ מול הים וראיתי מטוס. לא האמנתי שמשחררים אותי. ידעתי שאם זה לא יקרה, אדרדר לדיכאון מטורף מרוב אכזבה. חשבתי שמביימים שחרור שלי מול המצלמות ואחריו יבוא הסוף".
התסריט הפסימי שלך התבדה.
"לגמרי! החירות שלי ניתנה בדרך מזל ובדרך נס. מהמטוס יצא אליי ג'ינג'י, לחץ לי את היד ואמר לי בעברית: 'אני מרטין שלאף'. השם היה מוכר לי מכותרות העיתונים. אז נאמר לי שאני בדרך לווינה בעוד שחשבתי שאם ישחררו אותי דרך טוניסיה, אוכל לפגוש שם קרובי משפחה, כפי שתכננתי במאסר הממושך. שום דבר מזה לא יצא לפועל. העיקר החופש. למעשה, כך התברר לי, סייף אל אסלאם קדאפי הבריח אותי אל מחוץ לתחומי לוב בניגוד להוראת אביו, השליט".
בווינה ציפה לך שר החוץ דאז, אביגדור ליברמן, שקודם לכן יצאת נגדו בבלוג שלך.
"לא נגדו, אלא נגד סגנו, דני איילון, על השפלת השגריר הטורקי. לאחר שהלינו אותי בבית השגריר בווינה, שם נראה לי שהייתי בהשגחה, פגשתי את השר למחרת על המטוס, ומדי פעם הוא ניגש אליי להחליף כמה מילים".
מדוע "בהשגחה"?
"לאחר מאסר קשה של חצי שנה, לא היה מושג באיזה מצב נפשי אני. חששו שאזיק לעצמי".
מאז הרפתקת האימים ההיא, הוא לא שב לבקר במדינות ערב. "אני לא לוקח יותר סיכונים". רק לארץ הולדתו, טוניסיה, שבה הוא רואה בית שני, נסע שוב ושוב. כאמן הוא זכה לפרס מקרן אריסון, שהעמידה לרשותו למשך שנה דירה ביפו, סטודיו ותנאי מחיה. את קריאות המואזין בכלא המירו צלצולי פעמוני המנזר הקופטי, סמוך למקום מגוריו.
כרגע הוא מותיר בצד את העיסוק בצילום, עוסק באריגת שטיח גדול ובונה שעון חול עם אדמה ממקומות שונים בעולם. במקביל הוא מעביר בבצלאל בירושלים קורס אקדמי על אוכל, תחום ההתמחות שלו לצד הצילום. בנוסף לכך הוא מכין עבודת דוקטורט באמנות לאוניברסיטה בבריטניה.
ובאשר לפדהצור בנעטיה?
"אני לא בקשר עם האיש. הוא שילם לי את מלוא השכר, למרות שלא באשמתי לא סיפקתי את הסחורה. הרי חולצתי בבהילות מלוב. המצלמות שלי נשארו שם עם כל מה שצילמתי למענו".
היכן כרטיסי הזיכרון שנלקחו ממך שם?
"כנראה הם מתגלגלים שם איפשהו במרתפי המשטרה החשאית. לא נראה לי שניתן למצוא אותם כעת, בכאוס המטורף שלוב נמצאת בו. יש שם לא מעט צילומים יפים שצילמתי. עם זאת, לא אומר לך שזה חלום חיי לקבל אותם חזרה".
"מישהו דאג לי מלמעלה"
למדת לקח מפרשת המאסר שלך בלוב?
"בטח. בשום פנים ואופן לא אנסה יותר להיכנס למדינות שבהן נעצרים בני אדם באופן שרירותי. אמנם לא הפכתי לאדם דתי בעקבות מה שקרה לי, אבל האמונה שלי התחזקה איכשהו. הרי הייתי עלול לא לחזור משם לעולם. מישהו דאג לי מלמעלה...".
איך כתבת את הספר? כיצד משחזרים אלפי פרטים? האם הסתרת בכלא כלי כתיבה כלשהו?
"שום דבר. הכול מהזיכרון. חצי שנה העברתי שם את הזמן בשחזור הפרטים. כשחזרתי ארצה, מיהרתי להעלות את הדברים על הכתב לפני שאשכח".
התבודדת לשם כך?
"ניסיתי, אבל זה לא הלך. התבודדתי מספיק בכלא. כאיש של אנשים, כתבתי בבתי קפה, עם כל הרעש, המוזיקה והאוכל".
וכשאתה קורא את הספר?
"אני בעצמי לא מאמין שעברתי כל מה שכתוב בו, בצינוק ועם מכות רצח. למזלי, המכות לא פגעו בי נפשית. פיזית? כן. אני מטפל במה שצריך לטפל, אבל לא משהו רציני".