שומר מסורת

ב'אור שלום' בבת ים מחזירים לחיים את מורשת יהודי לוב באמצעות עיתון, מוזיאון ופיוטים. צלמים נשלחים לצלם את שרידי יהדות בלוב.

יעקב בראון , י' באייר תשע"ג

פדהצור בנעטיה במוזיאון
פדהצור בנעטיה במוזיאון
עופר עמרם

החולפים על פני אחד מבתי המגורים ברחוב העצמאות בבת ים, אינם מתארים לעצמם איזו שכיית חמדה מסתתרת להם מתחת לאף, תחת השלט 'אור שלום'.

מרכז 'אור שלום', עם המוזיאון שבו, הוא פרי חזונו ויציר כפיו של תושב העיר פדהצור בנעטיה, גבר מזוקן וחובש כיפה, המתמסר לטיפוח המרכז.

איך החלטת פתאום על הקמת מוזיאון שכזה?

"אצלי זה לא פתאום", משיב בנעטיה, המכונה פדי, "תמיד נמשכתי למסורת ולכל מיני ענתיקות. יום אחד פגשתי חייל שהיה מוטרף על חיפוש אחר נכסי התרבות של העדה שלנו, יוצאי לוב. יחד התחלנו להסתובב במושבים ובעיירות ולעבור דלת דלת בחיפוש הזה, כשבמידה רבה הושפעתי בכך מאבי, שלום, שהיה חזן, פייטן ומורה ועודד אותי בהקמת המרכז".

אבל יש מרכז דומה גם באור יהודה.

"אין מה להשוות. שם הדגש הוא על מוזיאון, בעוד שאצלנו הפעילות יותר נרחבת, לרבות אתר אינטרנט, עיתון משלנו, מופעים ותיעוד המורשת הפיוטית המוזיקלית. כמו תמנון אנחנו שולחים זרועות לכל עבר. מסיבות תקציביות עוד לא השלמנו את הקמת המוזיאון שלנו, אז לאט לאט".

וכל זאת למטרת הנצחה, תוך הרגשה שהזמן הבורח נושף בעורפכם?

"זה ברור. זקני העדה דוחקים. לאחר שקהילת יהודי לוב הייתה קיימת 2,500 שנה, עם העלייה ארצה נוצר איזשהו נתק מהעבר. אולי לא במקרה. להבדיל מקהילות אחרות, אצלנו לא נדחפים. כשיש במניין תשעה לובים ומרוקאי אחד ושואלים מי יעלה לתורה, ישר קופץ המרוקאי".

מה אפיין את העדה שלכם?

"הציונות, שאין לה אח ורע, עם תהלוכות בעברית בעיר טריפולי עוד בשנות השלושים, עם קופת קרן קיימת ענקית מונפת בראש חוצות, בלי פחד מהגויים".

ובאשר ליהדות?

"הליכה בשביל הזהב, בלי היסחפות לקיצוניות. כלומר, עין רואה ועין לא רואה. אם ילד לא קם בזמן לתפילה, לא נורא, העיקר שהוא קם. הגישה הזאת הביאה לריבוי שומרי המסורת בקרבנו".

שליחות בסיכון גבוה

פדי, 52, בת-ימי מבטן ומלידה, הוא בן להורים שעלו מאל-ח'ומס. השכלתו תיכונית. הוא בוגר קורסים בניתוח מערכות ובתכנות, עצמאי בענף המחשבים, אשר מקדיש חלק נכבד מזמנו לתחביב היהודי-לובי שלו, כולל הוצאת ביטאון המרכז 'עאדא', ש?4,500 גיליונותיו מופצים בעיקר בבתי כנסת.

בשנים האחרונות החל להפעיל שליחים לתיעודי הצלה של אתרים יהודיים בלוב. זה החל ביצירת קשר אינטרנטי עם תושב טריפולי שצילם למענו את בית הכנסת ליד ביתו, דבר שגרם לפדי התרגשות רבה. לפני כעשור העלה בחכתו בלגי ממוצא יהודי, חובב מסעות, שצילם בשליחותו רבות בלוב, נתפס על ידי השלטונות, נאסר לתקופה קצרה וכל מה שצילם נלקח ממנו, פרט למה שהשכיל להטמין בקופסות התשלילים.

אחריו הפעיל פדי את נפתלי היליגר, ישראלי בעל אזרחות גרמנית, שצילומיו ממדינות ערב מוכרים לצופי הטלוויזיה כאן. הוא הצליח לצאת מלוב בשלום עם החומר שצילם, אם כי פדי חש שיכול היה להביא יותר, אבל שמר על עצמו. פחות שפר גורלו של פטר ברטלי, צרפתי שאיבד את מקום העבודה שלו בלוב, לאחר שנתפס על ידי המשטרה החשאית כשהצליח לאתר את בית הקברות של משפחתו של פדי. אף שאיננו יהודי, היה מוכן לומר שם קדיש. כשהם המשיכו להתכתב ופדי שאל אותו מדוע התנדב למשימה, השיב: "בשנות השבעים הייתי מתנדב בישראל; אני אוהב אתכם..."    

פדי רצה עוד. לאחר שהפעיל כתבת של ערוץ 9 שנלוותה אל יורם קניוק כשהוזמן לוועידה בלוב, כדי להשלים את מסכת התיעוד, שכר את שירותיו של רפרם חדד, שאותו איתר דרך הבלוג שלו. לדבריו, שילם לו 5,000 יורו לצורך המשימה שנטל על עצמו. "שילמת לו, אבל סיכנת את חייו", אני מעיר לו. "לא סיכנתי את חייו של רפרם; הוא ילד גדול!" משיב פדי, "כנראה לא היה מספיק זהיר".

"היה מאוד לא נעים לחגוג את ליל הסדר בידיעה שרפרם הסתבך שם", אומרת תרצה, רעייתו של פדי, "אנחנו קראנו כאן בהגדה 'כולנו בני חורין', בעוד שממנו נשלל שם החופש".

מי השליח הבא שלך?

"די, היה מספיק. אם כבר, איעזר במקומיים דרך הפייסבוק".

בין תשמישי הקדושה הנאגרים במרכז מציג פדי ספר תורה מהודר שהובא מטריפולי. האמן מיכאל שגיא, לבית פלאח, יצר דמויות של יהודים בבית כנסת עם התלבושות המסורתיות שלהם, אחד עם ברט לראשו והשני חובש עראקייה, כיפה אופיינית ליהודי לוב. מולם מוצגים שני בעלי מלאכה – האחד אופה שמכין עוגיות שנקראות זלאבייה, ולידו חברו – "מרפא" כלי המטבח. על אחד הקירות תצוגת צילומים של יהודי לוב בקהילות שונות במאה שעברה.

בעוד שבחוץ התנועה העכשווית סואנת, מטרים אחדים מהכביש הזמן עומד מלכת, בהצדעה צנועה לקהילה יהודית מפוארת שהייתה ואיננה עוד. "זאת רק ההתחלה", מבטיח פדי.