אתגרים חברתיים. דנקנר
אתגרים חברתיים. דנקנרפלאש 90

1. המנכ"לית הטרייה יחסית של בנק לאומי, רקפת רוסק-עמינח, לא האמינה שכל כך מהר היא תהיה במרכזה של סערה תקשורתית קשה כל כך.

ההחלטה למחוק חלק מחובה של חברת גנדן שבשליטת נוחי דנקנר בתמורה להזרמת כסף לחברה מצידו של דנקנר, כסף שיאפשר פירעון של חלק אחר מהחוב, עוררה עליה את זעמו של הציבור. הפייסבוק נמלא אתמול בסטטוסים, כולם באותה הרוח: איך יכול להיות שמחקו לדנקנר את החוב? האם גם למי שיש לו חוב של 50 אלף ש"ח לבנק היו מוחקים חלק ממנו?

גולשים מסוימים הודיעו כי יצאו למלחמה נגד בנק לאומי, אחרים הודיעו כי ינטשו את הבנק בעקבות ההחלטה.

2. בבסיסן הטענות נגד הבנק הן דמגוגיה. הבנק מוחק חוב בכל סכום ברגע שהשתכנע שאפסה התקווה לגבות אותו. זה לא באמת משנה עם החוב הוא של 100 אלף ש"ח או 100 מיליון ש"ח, ברגע שלא ניתן לגבות חוב הוא נמחק בספרי הבנק וממילא נפסקים גם המאמצים לגבות אותו מהלקוח. לצורך העניין, ברגע שהתברר למנכ"לית בנק לאומי שלא ניתן לגבות את חובותיה של גנדן לבנק אין כל טעם להשאיר את החוב כחוב "חי". העובדה שמדובר בהסדר שבו דנקנר "תורם" חלק מהכסף לתוך החברה שבשליטתו רק מיטיבה את המצב מבחינת הבנק, לא להיפך.

הציבור נוטה לשכוח פעמים רבות שצירוף האותיות "בע"מ" בסיום שמה של חברה איננו בבחינת קישוט. צירוף האותיות מעיד על כך שהחברה היא אישיות משפטית נפרדת וכי בעל החברה איננו ערב לחובותיה מעבר לאפשרות לקחת ממנו את הבעלות עליה. מסיבה זו ממש אין שום משמעות לשאלה כמה כסף יש לדנקנר בכיס. אם הוא לא מעביר אותו מרצונו לחברה, החברה תהיה חדלת פירעון.

3. אם כך מדוע יש צדק מסוים במתקפה הדמגוגית על דנקנר ומנכ"לית הבנק? בגלל הדרך. כשמוחקים חוב של 100 אלף ש"ח הדבר קורה אחרי שמנערים היטב את בעל החוב ומוודאים שאין שום דרך להוציא ממנו עוד שקל. הבנק יוציא לבעל החוב את הנשמה ויעשה הכל על מנת לוודא שלא ניתן לגרד אפילו עוד משהו קטן. בדרך כלל יוביל הבנק את החייב במקרה כזה להליך פשיטת רגל, יוודא שהוא מכר כל נכס אפשרי, ורק אז יתן אור ירוק למחיקת החוב. חייב קטן לא יזכה ליחס קרוב אפילו לזה של דנקנר. הוא לא ישב עם מנכ"לית הבנק על כוס קפה, אפילו לא עם מנהל הסניף.

4. התחושה הלא נוחה העולה מפרשת מחיקת החוב (שבינתיים הושעתה) היא של קשרים בעייתיים בין בעלי חוב לבנקאים הבכירים בישראל. חשוב לזכור כי בנקים אינם עסק פרטי במובן הרגיל של המילה. הבנקים בישראל מוחזקים ברובם על ידי הציבור הרחב, כאשר בעלי השליטה מחזיקים שיעורים משתנים שבין 20 ל-30 אחוזים. יתר בעלי המניות הם הציבור הרחב שאיש לא שואל לדעתו. בנק לאומי, הבנק העומד במרכז הסערה, הוא בכלל חסר גרעין שליטה במשמעות הפשוטה שלו. בעל המניות הגדול ביותר הוא מדינת ישראל, אשר מחזיק רק מעט יותר מ-10 אחוז מהמניות. בסופו של דבר מדובר בבנק השייך לכולנו.

העובדה שהבנקאים הבכירים חשים שקבוצת ההתייחסות הקרובה שלהם היא טייקונים כדוגמת דנקנר ולא ריקי כהן מחדרה, היא הבעיה. נדמה שהבנקאים מודאגים ממצבו של דנקנר הרבה יותר ממה שהם מודאגים ממצבה של ריקי מחדרה, שלא לדבר על מסעודה משדרות. זה העניין המדאיג ובו צריך למצוא את הדרך לטפל.