תורה מפוארת בכלי מפואר

הציורים המעטרים מוצרי יודאיקה, גרמו ללא מעט אנשים להתקרב אל היהדות. יואל וקסברגר (מלכות וקסברגר), מספר על האומנות והחזון.

דודו כהן , ט' באייר תשע"ג

מתוך היצירות של מלכות וקסברגר
מתוך היצירות של מלכות וקסברגר
"מלכות וקסברגר"

הוא חסיד מבטן ומלידה, וסניפי ("טרקליני" כהגדרתו) הרשת שלו ממוקמים בריכוזים החרדיים. אבל למרות כל זאת, האמן יואל וקסברגר מעולם לא חשב להדיר את הזיקה למדינת ישראל מהמוצרים הרבים שיוצאים מפס הייצור של 'מלכות וקסברגר' - המיני-אימפריה שהקים בתחום האמנות היהודית.

אבל לפעמים, כך גילה די במהירות, הוא נאלץ לשלם מחיר על ההחלטה. כך קרה למשל בסניף הירושלמי של הרשת, הממוקם בכיכר השבת. מספר מוצרים שעליהם התנוסס דגל ישראל - לוח שנה, תפילה מעוצבת לשלום המדינה ועוד - העלו את חמתם של גורמים קיצוניים. עוד באותו לילה הם ניפצו את חלון הראווה של החנות בעזרת בלוק כבד שהושלך פנימה. יחד עם הבלוק הם השאירו מעטפה ובתוכה איום: "אם לא תרוקנו את המוצרים עם הדגל, נשרוף את כל החנות".

וקסברגר מודה שגם לאומץ שלו יש גבולות, ולכן הוא הוציא את אותם מוצרים מהסניף, אבל מנגד הוא ממשיך לייצר אותם כרגיל. "אני לא שולל את המדינה", הוא אומר, "וגם בתור בעל חברה לא אפנה רק למגזר מסוים. מבחינתי הדלת פתוחה לכולם".

אני מניח שהמתקפות מבית לא הסתכמו בבלוק ההוא.

"ברור שלא. באחד מלוחות השנה המעוצבים שהוצאנו ציינו את יום העצמאות. הפשקווילים נגדנו הופצו עוד לפני שהמוצר נכנס לחנות, תוך איומים שאם לא אוציא את יום העצמאות מהלוחות, יעשו לנו כך וכך. שנה אחרי כן הוצאתי את המוצר בלי סממנים ישראליים, ובמקומות אחרים התעצבנו למה הוצאתי את הדגל. בסופו של דבר החלטנו להוציא שני לוחות שנה, וכל לקוח שמבקש לקנות לוח נשאל 'עם דגל או בלי?'. בגרסה עם הדגל מצוינים יום ירושלים, יום הזיכרון לרבין וכו'".

הכול בזכות אמא

מלכות וקסברגר היא סוג של אימפריה בעולם החרדי ומחוצה לו. נתקלתם בה בוודאות מתישהו. אולי בספרי התלת מימד שהוציאה החברה, אולי בספרים המאוירים להרהיב 'הגדה של פסח', 'מגילת אסתר', 'מזמור לתודה – תהלים' ועוד; אולי באחת הכתבות הרבות שפורסמו אודות יואל בערוץ 2, ynet ועוד; אולי מהאיורים שמתפרסמים בתדירות גבוהה בטורה של סיון רהב-מאיר במוסף לשבת של 'ידיעות אחרונות', ואולי דווקא מהמוצר הכי קטן והכי נמכר שלהם - בשמים דקורטיביים להבדלה. יואל, המוח המניע מאחורי כל זה, יליד תשל"ט בסך הכול, מספר בהתלהבות שכ-1.5 מיליון יחידות נמכרו מהמוצר, כך שגם אם נדמה לכם שמעולם לא שמעתם על 'מלכות וקסברגר', מומלץ לכם לבדוק את הבשמים להבדלה, אולי תגלו שם את לוגו החברה.

הסניף הראשי של 'מלכות וקסברגר' ממוקם ברחוב הלפרין בבני ברק, ובו נמצאים גם משרדי ההנהלה. המקום נראה בדיוק כפי שהייתם מצפים מחברה אמנותית: מעוצב להפליא, די ציורי, מאוד מרשים. על המדפים מסודרים ברכונים מעוצבים עם כריכות עור מיוחדות או עיטורי זהב אמנותיים. בין לבין נמצאים הספרים הרבים שהספיקה החברה להוציא בשנים האחרונות, תמונות רבנים וחסידים, סידורים שרחוקים מכל מה שהכרתם בבית הכנסת, כרטיסי ברכה, פוסטרים ועוד. כל אלה זוכים לנגיעה וקסברגרית שאפשר לזהות מקילומטרים. למעשה, הביטוי "סגנון וקסברגרי" הפך כבר לסוג של מותג, כמו שמספר יואל עצמו, ומאפיין את סגנון הציור הייחודי. קצת קשה להסביר אותו במילים, אז רק נאמר שכשמתבוננים בציורים של וקסברגר וצוות הציירים שלו, לעיתים קשה לדעת האם מדובר בציור או בתמונה. הסגנון מדויק מאוד, כמעט ריאליסטי, אבל תמיד מהודר.

כבר כשהיה ילד, מספר וקסברגר, הוא נהנה מחוש דמיון די פרוע. "אמא שלי התלהבה מכל קשקוש או משהו שעשיתי, וזה נתן לי את הדחיפה. לכן אני אומר לאנשים: 'תנו לילדים שלכם מחמאות, זה נותן יכולות לאין ערוך'. בהמשך הייתי מוביל בכיתה, בשיעורים ובישיבה, בכל הנוגע לאמנות. תמיד הייתי עושה את הציורים לחבר'ה, וגם גורף כסף מהצד כבר אז... תוך זמן קצר הבנתי שיש כאן משהו מעניין שאני צריך להשקיע בו את כל הכוחות - ענף היודאיקה.

"ראיתי סידורים בשחור-לבן, וחשבתי לעצמי 'מי אמר שסידור חייב להיות שחור-לבן? בוא נהפוך אותו לצבעוני'. לקחתי כל מה שקשור לתפילה, ופיארתי את זה ברמות מאוד גבוהות. אנשים התלהבו, כי עד אז לא ראו את היהדות בצורה מפוארת. אנשים אמרו לי 'אתה נותן לנו חשק לקרוא מהסידור'; אחד המוצרים שלנו הוא קריאת שמע עם מנורה. אתה פותח ונדלק אור. האדם שטיפל בייצור הוא בחור חילוני, ובסוף התהליך הוא אמר לי 'תשמע יואל, בזכות הפטנט התחלתי להגיד כל לילה קריאת שמע'".

את המקצוע, אגב, לא למד יואל בשום מקום. לאביו היה דפוס בלט שהוקם בתשל"ד. הוא נוכח ביכולות של בנו, ורכש בעבורו מחשב מקינטוש בסכום אסטרונומי דאז. "התחלתי ליצור יצירות מבלי ללמוד, והגיעו אנשים רבים לראות את 'הילד שעובד על המחשב'".

אני מניח שהיית ילד של בית דפוס.

"ממש. כל כך אהבתי את הדברים האלה, וכשאבא שלי רצה להיפטר ממכשור ישן, תפסתי כמה דברים וביקשתי 'אבא, אל תזרוק'. עכשיו אני בונה חדר שבו אני משלב מכונות עתיקות עם טכנולוגיה חדשה. הקטע שלי הוא לחוות את הטכנולוגיה החדשה עם הישנה".

איזה תלמיד ישיבה היית?

"בישיבה הייתי יושב ולומד. אין לי שכל מי יודע מה מיוחד. להפך, הרמה הייתה די חלשה. אבל אמרתי לעצמי 'אסור לי להיות משועמם. לא אשרוף את הזמן שלי'. במקביל הבנתי שעליי לרכוש מקצוע. למדתי שעה ביום, אבל הראש שלי היה יותר ביצירה, בפיתוח הסגנון".

הגדה במאה אלף דולר

אז הסגנון הווקסברגרי הוא מעין גנרי, כך נראה, ומסתבר שהכול מתחיל ונגמר בדייקנות. "אני אוהב מאוד דיוק", מסביר יואל, "בדרך כלל כל הציירים תופסים סגנון מסוים, מהיר, כדי להריץ דברים. כאן צריכים דווקא המון סבלנות. פיתחתי שיטה משלי כדי שזה ירוץ לי מהר. לדוגמה, אני מצייר דמויות אמיתיות, משלב תמונות, בונה פילטרים מסוימים כדי שזה ייראה כמו ציור, ואז זה חוסך לי לבנות את כל האימפוזיציה והעומק של הציור. יש כאן חדות, אבל גם המון עבודת סבלנות".

המשפחה עדיין מעורבת בעסק?

"ההורים שלי מקבלים רק מחמאות. אני לא מערב כאן אף אחד מהם, מלבד אחי זאב, שאחראי כאן על אגף ספרי התורה המהודרים, שזו גם נישה בפני עצמה".

דיבורו של וקסברגר מהיר ושוטף. הוא קופץ מנושא לנושא, שולף אנקדוטות בקצב מהיר, וקשה להתעלם מההתמסרות שלו לעסק. הוא מבין שהקים סוג של אימפריית יודאיקה, מכיר בערך האמנותי שהחדיר לשוק היהדות השמרני, ומנסה לירות לכל הכיוונים. כך לדוגמה, את ההגדה לפסח הם הוציאו בעשר שפות; גרסת עבודת יד של ההגדה (כולל זהב 24 קראט) נמכרה לאחרונה ב-100,000 דולר. רשימת הצילומים של בכירי המשק והתקשורת שמגיעה ל"טרקלינים" הולכת ומתארכת, כולל שר התיירות לשעבר, מנכ"לי מכבי, כללית, שטראוס ואל על, עיתונאים כמו מנחם הורוביץ וסבר פלוצקר, ראשי ערים ועוד.

"בנוסף למוצרים שנמצאים במלאי, אני עושה מוצרים ייחודיים למוסדות וארגונים", הוא מוסיף, "הייתי הראשון שהכניס את שלטי הבמה מאחורי כל אירוע מפואר. פשוט ראיתי שלטי חוצות, חשבתי 'למה זה לא יכול להיות גם בתוך האולמות?'. שנתיים-שלוש חגגתי על זה, עשיתי מאות שלטים למוסדות, לדינרים, לכנסים. ככה נגררנו לכל מיני נישות נוספות שיש פה - מתנות, אריזות שי, ספרים מצוירים, ברכונים, זמירונים. תמיד אני מביא גימיקים - למשל סידור מדורג עם שחרית, מנחה, ערבית".

סידור בקונספט של אלפון?

"אנשים שאלו את אותה שאלה בתמיהה, אבל הוכחתי שיש כאלה שמחפשים את זה. הגימיקים האלה נתנו לנו מיתוג חזק מאוד. יש לנו את מוצר 'בורא מיני בשמים', שנמכר במיליון וחצי פריטים. זה כרטיס הביקור שלי. גם מי שלא מכיר אותנו, אני שואל אם יש לו את זה בבית, וכך הוא פתאום מחבר".

כשנוחתים בעולם היהדות עם חדשנות לא קלה לעיכול, מן הסתם נוצרות התנגדויות.

"כמובן שהיו ועדיין יש. גם היום אנחנו שוקלים כל מוצר מכל הצדדים. אני גם משתדל להוציא את הכול עם הסכמות ואישורים מוועדות שונות - ועדת גניזה, ועדת חינוך ועוד. יש דרישות למיניהן, לא נותנים לי לעשות כל מה שאני רוצה. הרבה מאוד פשקווילים נתלו עלינו, אבל אני מנסה לא להיכנס ראש בראש. כמובן שיש דברים שאני לא מפרסם בקהל החרדי. למשל, את אפליקציית מגילת אסתר לא פרסמתי במגזר החרדי. אני מנסה ללכת בין הטיפות".

יחד עם זאת, הציורים שלך מאוד חרדיים וחסידיים. כשאני קונה את אחד הספרים, ורואה שם אבות חוזרים עם בניהם מבית הכנסת כשהם לבושים בקיטלים או בחליפות ומגבעות, אני פחות מוצא את עצמי שם.

"הופנו אליי הרבה שאלות דומות, והיו לי דילמות סביב זה, אבל פתרתי את הבעיה. עכשיו אני שם לדמויות תרבושים עם גלימות, או לפעמים לבוש של המאה ה-19 עם קסקטים וכאלה. הכול באווירה ישנה. מאז שהפכתי את הסגנון לכיוון הזה, 40 אחוזים מהמכירות הן למגזר החילוני".

האייפון הופך לרעשן

חדר העבודה של וקסברגר, שהוא למעשה חדר-בתוך-חדר צדדי בתוך הסניף הראשי, נראה בערך כמו שדמיינתם. יצירות אמנות תלויות על הקירות, שני מסכי ענק על שולחן העבודה, ובתוך ארונית גם מגוון ספרי קודש, להשלמת הפאסון. במהלך הריאיון מגיעים עובדים שמניחים על שולחנו יצירות שיצאו מבית הדפוס - בעיקר הגדות לפסח שיצאו במהדורות מיוחדות עבור עובדי מד"א, חיילי צה"ל, רשות הדואר, אל על ועוד. "יש לנו מוצרים בטווח מחירים של בין 2 שקלים ל-100,000 דולר", הוא מספר, "היקרים הם בעיקר יצירות אמנותיות על קלף".

מאחורי המלכות יש, מסתבר, לא פחות מ-70 עובדים, מתוכם 20 בתחום התוכן – עשרה אנשי תוכן ועשרה ציירים או גרפיקאים שמטפלים במיקומים, בצריבות ובעבודה טכנית. "כל אחד אחראי על משהו מסוים, אבל הכול מסתובב סביבי. לפעמים אני נותן את הפינישים במוצר מסוים, לפעמים מטפל בבנייה הראשונה והציירים גומרים את הפינישים. כל מקרה לגופו".

איך יש לך בכלל זמן ליצור? נראה שכל היום אתה עונה למיילים, מנהל עובדים, סוגר עסקאות. זה לא חונק את המוזה?

"לכן לוקחים את השעות הקטנות של הלילה, ואז אני מספיק את מה שאני לא מספיק כל היום. יש ימים מסוימים שאני סגור, אי אפשר לפנות אליי, ואני גם שוכח לאכול. העבודה שלי מתרכזת בפיתוח מוצרים, תחילת ביצוע וסיומת. בשלב האמצע בעיקר הצוות מטפל".

אחד הדברים שמעודדים את וקסברגר, לדבריו, הוא החיזוק שאנשים סופגים מהיצירות שלו. "אני מקבל המון מכתבים מאנשים, חלקם בעלי שם", הוא מספר ופותח את תיקיית המכתבים הסרוקים שבמחשבו. "לפעמים מגיע אליך בן אדם, שכלפי חוץ נראה שמה לו וליהדות, ואז הוא מתחיל לבכות ולספר שבעקבות הספר 'שנה טובה' הוא ידע בכלל מה זה תשליך. הדברים האלה מחממים את הלב. אם הצלחתי להכניס בן אדם לבית הכנסת בעקבות זה, כי הבן שואל 'אבא, למה האנשים בספר מתפללים בשבת ואתה לא?', זה נותן המון. יש גם אנשים שאכפת להם, והם שולחים הערות. גם אבשלום קור שלח אליי במכתב בדואר כמה תיקונים והערות".

מעבר למוצרים הקיימים, מוחו של וקסברגר פועל תמיד בכיוונים נוספים. על שמו כבר רשומים מספר פטנטים בתחומי הטקסטים והאדריכלות, וגם בתחום השיווק הוא כבש מספר הישגים. "בזמנו באו אליי מ'קופת העיר'", הוא מספר על ארגון החסד החרדי הגדול, "רצו להתייעץ איך אפשר להגביר את התרומות. אחד הרעיונות שלי היה לפתוח מעין חנויות של צדקה במרכזי הקניות. הם אימצו את הרעיון, והתגובות היו כל כך טובות, שהם לא האמינו. עד היום מברכים אותי על כך; רעיון אחר שלי הוא מגש לחלות, שיוצא לחנויות ממש עכשיו. במגש יש מתחת מגירה צרה שמכילה את כל מה שצריכים - מלחיה, הכיסוי של החלה, שישה זמירונים, מפיונים, קיסמים וסכין, כולל מחסנית שהפירורים נופלים לתוכה; הוצאנו סדר קידוש מדורג, לפי חגים; עכשיו יוצא 'מעגל השנה', שבכל חודש מופיע בצד כמו אלפון - תשרי, חשון, כסלו וכו' - והתפילה והסגולה הרלוונטיים באותו חודש. בנוסף יש בדים מודפסים לסוכה והמצאות כמו סלסלות קרטון למשלוחי מנות לפורים, במקום סלסלות הקש הוותיקות. אתה לא מבין אילו חיקויים צצו בשנה שלאחר מכן".

מה לגבי פיתוחים טכנולוגיים?

"הוצאנו אפליקציית פורים לאייפון, כולל קריאת המגילה ואפשרות להשמעת קול רעשן בכל פעם שמנערים את המכשיר; להגדה של פסח לא יצרתי אפליקציה כזו, כי בכל זאת אני מתייעץ עם רבנים. זה חג שהמון חילונים חוגגים, ואמרו לי שאם אעשה אפליקציה כזו - כולל הנפשה מעניינת של עשר המכות, למשל - בליל הסדר אנשים פשוט יישבו עם אייפונים. ייתכן שעוד נעשה את זה, אבל בלי התפילות עצמן".

אתה מהרהר מדי פעם באפשרות לצאת ממעגל היהדות, ולפתח גם דברים עבור השוק הכללי?

"היו לי כיוונים, והחלטתי לעשות את הכסף לא מהנוצרים ולא מהערבים. למרות שלגבי ערבים, רבנים אישרו לי בחלק מהמקרים. למשל, ספר ירושלים בתלת מימד יצא בערבית. כאן נתנו לי אישור מיוחד, אבל בגדול אני פחות נמשך לשם. היו לי הזדמנויות מפתות מאוד מהעולם. אבל לא רציתי למשל לגעת בציורים עם צלב. את ההגדה של פסח לנוצרים סירבתי לאייר. שתבין, ההגדה המצוירת יצאה בעשר שפות, אבל התאמתה לשוק הנוצרי ממש לא באה בחשבון".

קצת לפני סיום הריאיון אני נזכר שעל המשפחה בכלל לא דיברנו. אז מסתבר שהוא אב לשישה, וכמעט כמו כל אדם עסוק עם פז"ם מסוים - גם הוא חווה מהפך תודעתי בתפר שבין העבודה למשפחה. "שיניתי פיוז במוח. יום אחד הפסדתי יותר מחצי מיליון שקל בעסקה מסוימת. שבועיים שמרתי את זה לבד בבטן, הייתי די רגוע. הבנתי שהכול מלמעלה. אבל יחד עם זאת החלטתי לשנות כיוון. היום אני הולך לשיעור כל יום בחמש בבוקר, ומהעבודה הולך הביתה בשש וחצי. תבין, פעם הייתי מגיע בשתים-עשרה או אחת בלילה. עד לפני שנה וחצי הייתי צמוד לסלולרי שלי כמו אינפוזיה. היום אני משאיר אותו בעבודה, וכמובן שגם בבית אין לי מחשב. הילדים מרגישים את זה, נהנים מכל רגע. גם אני נהנה. כיף אחר לגמרי".

במקביל אני רואה שהתפוקה לא ירדה.

"כאן בעסק אומרים שהיא כן ירדה, אבל אין לי בעיה עם זה".