סדר בלי פסח

פסח נגמר ובמקומו חזר הבלגן הביתי הכמעט קבוע. אז למה בעצם אי אפשר להיפטר מההרגל המגונה שגורם לכך: הדחיינות.

אסתי רמתי , ט' באייר תשע"ג

דחיינות...
דחיינות...
איור: עדי דוד

"מתחשק לי", אמרה הקטנה שלי, "שהכול יהיה כמו לפני פסח. כזה מסודר, ויפה..." נאנחתי קלות. כן, גם לי מתחשק. חשבתי שילדה בגילה לא תשים לב לדברים כאלה, אבל מסתבר שאישה זו אישה. גם כשהיא בת ארבע.

כמה זמן עבר מאז שהחזרנו את החמץ - שבוע וחצי, נכון לרגע כתיבת שורות אלו? את כל החפצים הלא רלוונטיים גירשתי ממגירת שולחן הכתיבה שלי במרץ לפני החג, והנה שוב צצו שם דיסקים שלא ברור מה הם, משקפי תלת מימד מסרט שמישהו ראה, גומייה לשיער ופנס. וזה עוד בקטנה. גרבי הספורט של הילדים שוב הלכו לטייל בין המגירות ("אמא, אלה לא הגרביים שלי!") העכבישים חזרו לכניסה לבית ובפינת הבלגן - ויש לנו הרבה כאלה, אבל זו פינת הבלגן בה"א הידיעה - שוב מתחיל להיות קשה למצוא את הרגליים והידיים.

כל שנה, כשאני עומדת לפני בדיקת חמץ ומתבוננת במטבח המבריק ובצעצועים המסודרים כמו חיילים על המדפים, אני מתקשה להבין למה הבית שלי לא נראה ככה תמיד. מה כל כך מסובך? אחרי החג אני עדיין מנסה במשך תקופה לרדוף אחרי הכתמים החדשים והחפצים השונים שהתגלגלו למקום לא להם (מישהו מוכן להסביר לי למה יש איזולירבנד על מדף הלגו?!) אבל באיזשהו שלב אני והבלגן נכנסים לסטטוס קוו: אני מפסיקה להפריע לו, והוא מפסיק להפריע לי, לפחות למעשה.

בבית הקודם היה לנו כתם מרשים של חומוס על תקרת המטבח. אם אתם תוהים איך הוא הגיע לשם, נסו להפיל קופסה פתוחה של קילו חומוס על הרצפה ותראו מה קורה. פיזיקה פשוטה. באמת שרציתי לנקות אותו, אבל בדיוק לא היה לי סולם, ובשלב מסוים הפסקתי להתייחס אליו. טוב. לא לגמרי, הוא עדיין הטריד אותי אי שם במעמקי תת המודע, אבל לרגל עיסוקיי האחרים דחיתי את הטיפול בו עד שיסתייע. כבר מכרנו את הדירה, ועדיין לא הסתייע.

שופינג לא דוחים

כן, זה שורש העניין – הדחיינות. תכונה מעצבנת, שעלה בגורלי להתמודד איתה במסגרת התיקון שלי בעולם הזה, ושעדיין לא הגעתי לטפל בה כמו שצריך. דחיתי את זה, מה לעשות.

יש כל מיני סיבות לדחיינות: אין לי זמן, אין לי כוח, אין לי חשק. בדרך כלל מדובר במטלות לא אטרקטיביות במיוחד – כמו שנאמר במחוזותינו "את השופינג את אף פעם לא דוחה". נראה לי שאצלי הרבה מהדחיינות נובעת מקשיי החלטה. אני שונאת להחליט. המרק במקרר עדיין טוב או לא? לך תדע. אין לי לב לזרוק אותו, ואני דוחפת אותו עוד קצת פנימה לתוך המקרר, ליתר ביטחון.

אך הסובלות העיקריות הן המטלות התקופתיות, אלה שאין להן מועד קבוע. מה, פתאום באיזה בוקר סתמי של יום רביעי אני אסדר את מגירת הגרביים? למה, מה קרה? אין לי מה לעשות? ומטלות שהן בכלל לא בגדר חובה, אלא סתם איזה חלום שמתחשק לי להגשים: לצבוע את חדר העבודה, לשפר את פני הגינה או להתחיל פרויקט כתיבה שאני מתכננת שנים - אליהן אני ממש מתקשה להגיע.

עזרים טקטיים

יש מקומות שהחיים הכריחו אותי להזדרז בהם, האין ברירה. נניח, הכביסה. כשנולד ילד מספר אני-כבר-לא-זוכרת, גיליתי שאם אני דוחה יותר מדי את מטלות הקיפול והסידור בארונות, ערימת הביגוד משתלטת על הבית כמו מפלצת מסרט אימה. גם אורחי פתע הופכים אותי לבלבוסטע למופת. אגב, הפטנט הכי טוב שגיליתי כדי שבית יהיה נקי ומסודר לאורך זמן, הוא להעמיד אותו למכירה.

לפעמים זאת פשוט הארה שמבהירה לי כמה העניין הדחוי חשוב, או כאבים במפרקים. תמיד תכננתי להתעמל, אבל עד שהתחלתי להרגיש את החריקות טוב טוב, העניין לא הגיע לידי ביצוע. אגב, לכל דוחי ההתעמלות למיניהם, הרשת מלאה אימוני כושר קצרים וארוכים, קלים וקשים. מספיק עם התירוצים - זה חינם, ואפילו לא צריך לצאת בשביל זה מהבית, רק למצוא חצי שעה פנויה.

בשבחי הדד-ליין

בספר 'דחיינות' מאת פירז סטיל, הוא כותב שרבים מהעיתונאים הם דחיינים: באופן תת מודע הם בוחרים מקצוע עם דד-ליין, שיאלץ אותם לעשות את העבודה. גם היהדות עובדת עם מערכת של דד-ליינים לכל עניין ודבר. ברור שלמצוות יש טעמים עמוקים ונשגבים, אבל ברובד הפשוט ביותר של הדברים, התורה מסייעת לנו לסדר את החיים. מה הייתי עושה בלי הדד-ליין השבועי של שבת? ופסח זה בכלל מתנה לאנשים כמוני. לפחות פעם בשנה הבית זוכה להיות מתוקתק מאל"ף ועד תי"ו.

אבל בסופו של דבר, גיליתי שהפטנט הטוב ביותר נגד דחיינות הוא פשוט לעשות את הדברים מיד. לא עוד רגע, לא אחר כך, לא למלא את הסיר במים "שישרה קצת" - ברגע זה ממש, כמו שאומרים בחב"ד. מידת הזריזות. ועד הסוף, לא חצי עבודה. לפעמים אני מנסה ומצליחה.   

הנה דוגמה למישהו שלא היה מבין על מה אני מדברת: הרב חנן פורת זצ"ל. בספר הנפלא של עודד מזרחי 'רציתי להיות טוב', גיליתי מה הוא היה כותב ביומנו כשקבע תכניות וסידורים: "היום – לעשותם". זה הסוד הקטן של העשייה הגדולה. אם חנן פורת היה חלילה דחיין, יש מצב שכולנו היינו חיים היום בין גדרה לחדרה.

אז היו שלום. הלכתי לשים את האיזולירבנד במקום.