כך היה המעשה: שתי נשים עמדו בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, ונשאו תפילה. מולן, בחדר טיפול נמרץ, שכבה ילדה כבת ארבע. הרופאים לא נתנו לה סיכוי לאחר שנפלה מגובה רב ונפגעה בראשה.
שתי הנשים היו אמה של הילדה, יחד עם הרבנית ימימה מזרחי. המילים יצאו מלב נשבר ותפילתן נשאה טיעון מיוחד: "ה', תראה את הילדה הקטנה הזו", הן אמרו. "כל כך מתוקה. כל כך טובה. מדוע היא שונה כעת משאר הילדות בגילה? מדוע היא איננה יכולה לשיר, לרקוד, לשחק עם אחיותיה וללכת לגן כמו כל ילדה אחרת? מדוע נגרע (נחסר) חלקה?"
המילים לא נבחרו במקרה. היה זה לפני שנתיים בדיוק, י"ד באייר, יום שנקרא "פסח שני". חבורת אנשים הגיעה למשה רבנו במדבר, ובקשה בפיהם: בתאריך שבו הקריבו כולם קורבן פסח, אנו היינו טמאים ולא יכולנו להקריב. לָמָּה נִגָּרַע בתוך שאר בני ישראל? גם אנחנו רוצים! משה רבנו, יש משהו שאפשר לעשות בשבילנו?
איזו בקשה חסרת היגיון!
הרי פסח עבר. נגמר. פג תוקפו. מה באתם עכשיו? חכו לשנה הבאה. איך כתוב בסניף הדואר הקרוב אלי? "המאחר מפסיד תורו".
אבל משה מפנה את בקשתם לקב"ה. וה' דווקא נעתר. הוא בורא להם חג פסח שני, ממש משום-מקום. חג ההזדמנות השניה עבור אותם אנשים שלא יכלו להשתתף עם כל הציבור בשמחתו ובגאולתו. המועד הזה נקרא "פסח שני" והוא היום למעשה (יום רביעי) - י"ד באייר. ומי ששמרה במקרה חתיכה של אפיקומן בבית - זה הזמן לאכול אותה! כן כן - כי למרות ששבנו לאכול חמץ ומצה, הקב"ה רוצה שנבין שאין דבר כזה, החמצה לנצח. יש מועד שני להיגאל בו, רק תבואי עם ליבך השבור, בואי עם הרצון. בואי כמו שאת.
היום, עכשיו, הרצון שלך קובע כל כך הרבה! לצידך עומדים שני ארגומנטים חזקים לתפילה שבוקעת רקיעים. טיעון ראשון, כאמור - "למה ניגרע?" של אותם אנשים שביקשו הזדמנות נוספת. "נכון ה' שלא הייתי מאה אחוז. נכון. אז מה? אני רוצה!" במילים הללו השתמשו הרבנית ימימה ואותה אמא שבורה, מול מיטת הילדה.
טיעון נוסף שקשור ליום הזה: "אף על פי כן קרויים בנים". "ה', אני מודה - יש מוצלחות ממני, יש צדיקות ממני, יש ראויות ממני. אבל אף על פי כן, אני בת שלך. כך רשמת בתעודת הזהות שלי ואתה אבא שלי. אנחנו משפחה. בשעת צרה, למי אפנה אם לא אליך?!"
"אף על פי כן קרויים בנים" - אלו מילותיו של רבי מאיר בעל הנס שהיום ממש יום ההילולה שלו. אותו רבי מאיר, שביקש לסנגר על כל אחת ואחד מעם ישראל אך יותר מכך, ידע להאמיר, להעלות ולרומם כל אחד ואחד כשהזכיר לו/לה: "אף על פי כן, את בת שלך מלך. את בת של מלך!".
עצם התזכורת על מהותי הסגולית הנעלה, מחזיר אלי את הרצון שלי, שאולי נשכח תחת אבק החיים ואת תחושת השליחות שלי עלי אדמות. אלה מילים שמסוגלות להרים בן אדם מתהומות.
עכשיו עצרי הכל.
קחי כמה דקות בצד ושפכי את ליבך בתפילה. ודאי יש בחייך נושא בוער, שמכאיב לך מאד. איזשהו חסרון או מחסור. ולמה תיגרעי? הרי את מחומשת בדבר שהקב"ה כל כך מעריך ורוצה: רצון!
"ה', אני בת שלך. ולמה אגרע? מדוע עדין לא מצאתי את שאהבה נפשי - וכי אינני כשאר חברותיי? מדוע שלום הבית שלי רעוע - וכי אינני ראויה לאהבה? מדוע לא תהיה לי פרנסה ברווח - רק לריקי כהן מחדרה מותר? מדוע הילד שלי מחוסר קשב, ריכוז ושמחה - וכי הוא לא הגיע לעולם מצויד בשליחות חשובה מטעמך? אנא, תן לו כלים, החזר לו את החיוך!"
אם את רוצה, הדליקי נר לרבי מאיר בעל הנס ובקשי ישועות בזכותו, בזכות אהבתו ודיבוריו המאמירים.
זה קורה עכשיו. היום, יום רביעי, פסח שני והילולת רבי מאיר בעל הנס, ה' מושיט לך את שרביט התפילה: קחי! יש לך הזדמנות שנייה, כל עוד בלבב פנימה נפשך הומיה ורצונך פועם. לא עבר זמנך, לא בטל קורבנך. יש תקווה לאחריתך, גם אם איחרת.
נחזור לסיפור בו פתחנו. כמה טוב לספר ישועות.
שנה לאחר מכן, ביום העצמאות, נערכה בירושלים סעודת הודיה גדולה. אותה הילדה, רבקי, שרק שנה לפני כן שכבה מחוסרת הכרה ופגועת ראש, והסיכוי היחיד שהרופאים כן נתנו לה היה פתח-תפילותיהן של בני המשפחה והחברים, שבה לתיפקוד בצורה ניסית. השנה היא החלה לפקוד את כיתה א'. אני רואה אותה צועדת, שרה, רוקדת, מחייכת, ומתרוננת, אהובה כל כך, עטופה ושמורה על ידי כל בני משפחתה שעדין חיים יום יום את הנס הגדול ההוא.
*אמה של הילדה היא יעל. ואביה הוא הזמר יונתן רזאל. בעקבות הניסיון המשפחתי הוא הלחין את המילים התנ"כיות שהפכו לשיר מרגש: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך".
בנות - קדימה, בקשו ניסים! עכשיו. לא לחכות! אין החמצות - בקשו הזדמנות שנייה! וגם העבירו את המייל הזה הלאה. זה יום מסוגל. למה ייגרעו חברותינו?!