65 שנה אחרי: יומן המצור והשבי נחשף

65 שנה לאחר לחימתו בעיר העתיקה עד נפילתה והליכתו בשבי, נחשף יומן אישי שכתב הרב שאר-ישוב כהן. ביומן גם זעקות העזרה שלא נענו.

שמעון כהן , כ"ג באייר תשע"ג

הרב שאר ישוב כהן
הרב שאר ישוב כהן
שלומי שלמוני

65 שנה לאחר לחימתו בעיר העתיקה עד נפילתה והליכתו בשבי, נחשף יומן אישי שכתב הרב שאר-ישוב כהן. ביומן מתוארות ההתלבטויות האם לעזוב את ספסלי ישיבת "מרכז הרב" בה למד תורה מפי אביו הרב הנזיר, הרב חרל"פ והרצי"ה קוק ולהתגייס למלחמה, עוד מתואר הניסיון של הרב שאר-ישוב כהן להקים את ישיבת ה"הסדר" הראשונה ששילבה לימוד תורה עם לחימה באויב כבר במלחמת השחרור, שריפתה של העיר העתיקה, הניסיון הערבי להוצאתו להורג ונפילתו בשבי.

היומן נחשף כחלק מיוזמה של מכללת שאנן להוציא לאור ביוגרפיה של הרב שאר-ישוב כהן. חוקרי המכללה, יחיאל פריש וידידיה הכהן מספרים בהתרגשות על חשיפת היומן: "פנינו אל הרב וביקשנו ממנו חומרים כחלק מהכנת הספר. בין החומרים שהעביר לנו הייתה מחברת מצהיבה כתובה עיפרון. מרגע שפתחנו אותה אי אפשר היה להניח אותה מידינו. סיפורו המרתק של הרב שאר-ישוב כהן במלחמה וסיפורה של העיר העתיקה במלחמת השחרור נחשף בפנינו".

"תורתו אומנותו" ו"ישיבת ההסדר" הראשונה:

ביומן מתוארת בצורה חיה התלבטותו של הרב בהיותו תלמיד ישיבת "מרכז הרב", האם להשתמש בפטור "תורתו אומנותו" או להשתתף במלחמת השחרור. וכך כותב הרב:

"אמש חזרתי לביתי, לתקופת חופש קצרה. עזבתי את חברי בקו האש, בעמדות, ועל השולחן אשר בחדרי הצהיבה וחיכתה לי תעודת שחרור מחובת ההתייצבות, שהוצאה על ידי "המרכז למפקד שירות העם" בהמלצת "מפעל התורה" ו"ועד הישיבות". שוחררתי מגיוס בהתחשב בכך שהנני תלמיד ישיבה ש"תורתו אומנותו".

סערת רגשות פרצה בקרבי, ודמעות עלו וחנקו את גרוני. החל בקרבי המאבק, בין חובתי הראשונית להצלת נפשות העיר ירושלים אשר אהבתי לבין תורתה, אשר שאפתי אל קרבי בעשרים שנות חיי בבית המדרש של הישיבה ובבית הקודש שבו גדלתי. עליתי על גג ביתי, הצופה אל מול צפון העיר החדשה והר הצופים, ומזרחה אל חומת העיר העתיקה. היה לילה בהיר וצונן, ליל ירושלמי שקט, עצוב ונורא הוד. לעתים נשמעו ממרחקים קולות ירייה בודדים, וצרורות צרורות יריות עונים לעומתם. זיקוקין די־נור הועפו מדי פעם בפעם להאיר את הסביבה, ושוב שקט. מבטי נדד מצפון העיר מזרחה להר הצופים שהתנשא קודר, ומשם אל חומת העיר העתיקה, המסתתרת בינות צריחי מגדלים וכיפות מסגדים וכנסיות, מיותמת ואבלה, ונתונה בידי זרים. אז נולד הרעיון. חלמתי חלום: בחלומי ראיתי קבוצת תלמידי חכמים ותלמידי ישיבות צעירים, המגשימים במעשה ובפועל ממש את שיר דוד הנאדר, את רעיון ההוד עטור המלכות: "רוממות א־ל בגרונם, וחרב פיפיות בידם, לעשות נקמה בגוים, תוכחות בלאומים". הכרתי קבוצת חברים, ששירתה יחד עמי בגדוד 'מוריה' באחת מפלוגות חיל שדה בירושלים זה למעלה משנה. כולם תלמידי ישיבות: 'מרכז הרב' ו'חברון', רובם עדיני נפש וזכי מחשבה, רציניים ועוסקים בתורה לשמה, ובלבם סערת רגש קודש של חלום שחרור ציון וגאולתה השלמה. צף הרעיון, לנסות ולזַמן בחורים אלה, שזה עתה השתחררו מהשורות הסדירות וחזרו לספסל לימודם, לפונדק אחד של תורה וסיף הכרוכים יחדיו, חלמתי חלום וקסמו רב מאוד. בחלומי ראיתי בית כנסת בעיר העתיקה, אפוף מסתורין, נורא הוד ועתיק יומין  פורש כנפיו על מחלקת לוחמים תלמידי חכמים, היושבים יומם ועוסקים בתורה,  ולילה ישלחו ידם ויחזיקו בשָּׁלַח.

הרעיון קרם עור וגידים. הוחל בפעולה קדחתנית. רוכזו האנשים וקוימו כמה פגישות.  ולאחר החלום  אכזבה: מעטים היו אלו שהסכימו להצטרף ל'ישיבה הלוחמת' הראשונה, ולהיכנס לרובע היהודי בדרך לא דרך. הרעיון היה נועז מדיי, והאנשים תמימים ויקרים אך שגרתיים, ואימת החידוש עליהם  בכל עת תמיד. אותה שעה השתוללה ברחובות ירושלים מלחמת כרוזים בין רבנים לבין עצמם. כולם היו תולים עצמם באילן גדול: במרן אור ישראל וקדושו, הראי"ה קוק זכר צדיק לברכה, והתנצחו זה עם זה בסוגית שירות מלחמה של חובשי בית המדרש. התייראו הרבנים עצמם לפסוק הלכה והמתינו לסוף דבר. הם נראו כמשלימים עם חיבוק ידיים. אני לא השלמתי. לא התגשם החלום, אמרתי אגשימנו כפרט במעשה, אצא ראשון, ויבואו אחרים בעקבותיי. בלבי כבר נפלה הכרעה: מקומי שם בין הלוחמים, ללחום ולהפיץ תורה כאחת. הלכה ומעשה שלובים זה בזה.

עוד אמרתי בלבי: איכה אשא פני אל עיני אימהות חברַי הנופלים? איכה אוכל והחרשתי בפני מצפון לבי התובע? איכה אוכל וראיתי בשלח מוות את חציו ללב הלבבות של האומה ואני נתון בזווית של תורה וכמו פרוש מן העולם  אהגה בסוגיות דאביי ורבא. אליבא דאמת, גם לא האמנתי באפשרות של לימוד תורה בשלווה בתוך ים פגזים מתפוצצים וחללים נופלים לעשרות. לא האמנתי בגווילין נשרפין, בגוף כלה, ואותיות שאינן פורחות, כי אם חיות והומות, לא האמנתי בירושלים של מעלה בלא ירושלים של מטה".

ההכרזה על הקמת המדינה וההלל הראשון:

"בערך בשעה ארבע אחר הצהריים הייתי עם יחידה קטנה של מפעילי מרגמה פרימיטיבית ב"חצר הגרמנית" של בתי מחסה מול "בית רוטשילד". לפתע נשמע מתחנת התקשורת של כוחות המגן קולו המוכר והרועם של דוד בן גוריון, שקרא את ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בשידור מיוחד מן הישיבה המיוחדת של מועצת העם הזמנית, שהתקיימה באותה שעה באולם המוזיאון של תל אביב.

דממה מוחלטת השתררה ברובע. נשמעו רק קולות הפגזים והכדורים של הירי הערבי, שהתמזגו בקולו הרועם של בן גוריון: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית". בן גוריון המשיך לקרוא בחגיגיות את כל הנוסח, וכשהגיע למילים: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" פרץ מעינינו זרם של דמעות גיל. השמחה אחזה בכל פינות הרובע היהודי: כולם, אנשים, נשים וטף  שמחו. היה משהו מאד מיוחד בשמחה זו, שהקיפה את כולם, חרדים ודתיים, חילוניים מכל גווני הקשת, אנשי שמאל וימין, הגנה, אצ"ל ולח"י, שבעיר העתיקה פעלו תחת פיקוד מאוחד, ובני כל העדות: אשכנזים וספרדים.

פחד ורחב הלב. היכול נוכל לעמוד מול אויב וצר בשעה גדולה זו שבחיי־ האומה? ירושלים זו שבין החומות ושמחוץ לחומות  האם תעמוד מול גל האויבים המזוין, העולה עליה מכל עבר? והיישוב כולו ידענו, עד כמה קטן ודל הוא בציוד. האם יעמוד במבחן? על הכף הוטל גורלה של ירושלים שבין החומות, על עשרות בתי הכנסת שבה, על אלפי תושביה ובניה ומקובליה מכל העדות, על ישיבותיה ובתי המדרש שבה, עיר הקודש והמקדש, לב האומה ומעוזה. קטן היה כוחנו ודל. מול כשלושים אלף ערבים מזוינים, שבהם כמה אלפי חיילים מנוסים ומאורגנים, התייצבו כמאתיים לוחמים יהודים בנשק דל. אך איתנה הייתה הרוח ומחושלת ההחלטה: לעמוד עד הסוף, להציל את ירושלים! מיד בעוד הקרבות משתוללים, יצאה קריאה משותפת של רבני הרובע: הגאונים הרב ר' זאב מינצברג, מו"צ העדה החרדית, והרב בן ציון חזן, ראש ישיבת פורת יוסף, ושל המפקדים וראשי היישוב היהודי ברובע להתכנס עם ערב לתפילת הודיה בבית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי. בית הכנסת היה מעין מקלט טבעי בהיותו מתחת לפני הקרקע, ובו נטמן על־פי מסורת עתיקה שופרו של אליהו.

בערב שככו הקרבות, והערבים כמנהגם ללחום ביום ולא בלילה, הפסיקו את המתקפה. נכנסתי חגור נשק לשעה קלה לבית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי, מתחת לפני האדמה. כל הנברשות של נרות שמן הזית הודלקו והאירו באור יקרות. התפילה הייתה חגיגית ונלהבת. שירי "בר יוחאי משיב מלחמה שערה"  נשמעו בכל ארבעת בתי הכנסת. מזמורי תהילים נאמרו לניצחון הלוחמים ולהצלת העיר הנצורה. הם הגבירו בי את האמונה ואת רצון הניצחון. לא העליתי על הדעת אפשרות של נפילת מבצר עוז זה. הרוח הייתה מעודדת וגברה האמונה בלב. האמנתי כי נחזיק מעמד, ואולי גם ננצח. רגע השיא היה כאשר לאחר תפילת שמונה עשרה  דפק הרב על השולחן, דומני כי היה זה הרב בן ציון חזן, והחזן פתח בהלל בברכה בשם ומלכות על דעתם של גדולי הרבנים שהיו נוכחים, כמנהגנו בהלל של ליל א' של פסח. לא היו ויכוחים ולא חילוקי דעות. הכל בלב אחד אמרו "הלל" על הנס הגדול של תקומת מדינת ישראל, לאחר קרוב לאלפיים שנות גלות. כולנו הודנו לקב"ה על הנס הגדול, שעשה לעם ישראל, האמַנּוּ וידענו: "כי לא ייטוש ד' עמו ונחלתו לא יעזוב".

הביקורת על הפקרת העיר העתיקה:

"מהעיר התקבלה ההודעה: "גדוד הפורצים יצא לעיר. הערב תגיע תגבורת, ויהי מה". לא האמַנו, אך נמסרו סיסמאות מוסכמות בין הכוחות הלוחמים בפנים ובחוץ. שעה קלה לאחר חצות נשמעים קולות מקלעי המגל"דים בפעולתם. הדווידקות רועמות. הפעם זו היא "הפריצה". הגדוד פרץ את שער ציון וחדר לעיר. מן האלחוט בוקע קול הפוליטרוק של הפלמ"ח, בני מהרש"ק, המברכנו לרגל המאורע. לאורך הכביש בפנים החומה נתפסים המשלטים עלידי ה"פורצים", ואחריהם באים אנשי החי"ש והפלמ"ח, ואתם רובים ומרגמות, אך אפילו לא מקלע אחד. אנשים אלו אינם מניחים עלינו רושם של "לוחמים מושבעים": רובם בגיל 40 ־ 30 , ומעטים אף למעלה מזה. לא כוח זה יציל את המצב. אנו מחכים לפלוגת חי"ש, שתבוא לתפוס את המשלטים סביב לחומה. השמחה בעיר רבה. אנו בטוחים, שניצלנו ממוות ומחורבן. אנשים מתנשקים עם הפורצים. בבית החולים בכי של שמחה. אחד ממפקדי הפורצים נכנס לחדרי, לוחץ ידי ומתנשק. שנינו בוכים. לשאלתי: היו לכם קרבנות רבים? הוא עונה בשלילה. תמהתי ושמחתי. בינתיים מתחילות הכנות להוצאת הפצועים והתושבים. התקווה בלב רבה.

אכזבה רבה וייאוש איום נגרמו לנו, כאשר מתברר שהפלמ"ח עוזב עם שחר. הם טענו, שהם אחרי ארבעה ימי קרב מייגעים, ואין בכוחם להילחם. עליהם לחזור לבסיסם. כבד היה הלב על גדוד הפורצים, שעלה בסערה בחומות ושב על עקבותיו. ביקשנו מהפיקוד הירושלמי לשלוח פלוגות חי"ש להחליף את הפלמ"ח. לא קיבלנו. ביקשנו בדמעות להחזיק את המשלטים מסביב לשער־ ציון, עד שנוציא את הפצועים והתושבים. לא נענינו. זעקנו מרה לעזרה. לא נענינו. עמוק בלב כרסם החשש, כי נפל בחלקנו לספוג את אכזבות המפלה ואסון התבוסה". 

היומן המלא ייכלל בספר הביוגרפיה של הרב שאר-ישוב כהן שיצא לאור בקרוב.