פרויקט הגרעין

אלישיב רייכנר לקח על עצמו משימה מאתגרת: להביא את סיפורם המורכב והמרשים של הגרעינים התורניים, הוא עומד בה בהצלחה.

עפרה לקס , כ"ט בסיון תשע"ג

דווקא שם, אלישיב רייכנר
דווקא שם, אלישיב רייכנר
עטיפת הספר

'דווקא שם – סיפורם של אנשי ההתיישבות החברתית', אלישיב רייכנר, ידיעות ספרים, 302 עמ'

לפני מספר שבועות שוחחתי עם אחד מאנשי הגרעינים התורניים שיתמודד בבחירות הקרובות לראשות העיר. כשביקשתי לדבר איתו על מעורבותם של גרעינים תורניים בפוליטיקה הוא כמעט כעס. לדידו, גרעין תורני או חברתי הוא סל גדול מדי שלתוכו מוכנסים היום מגוון גדול מאוד של קהילות שיש להן מטרות, אידיאלים וחיי יומיום שונים בתכלית זו מזו. "אין מה להכליל", הוא אמר והזכיר גרעין תורני שגיאוגרפית לא מרוחק ממנו יותר משעה, אבל אידיאולוגית נמצא מרחק כמה שנות אור, על פי הבנתו.

אלישיב רייכנר, כבר שנים ארוכות איש הגרעין התורני בירוחם, החליט להאיר את תופעת הגרעינים ולבחון אותה על צורות הביטוי השונות שלה. הוא לקח על עצמו אתגר לא פשוט: לדגום תופעה רחבה ומגוונת, לכתוב על כל גרעין בתמצית, להביא סיפורים אישיים אך גם לבחון השלכות ותובנות במרחק הזמן.

רייכנר בחר לראיין גם את אנשי הישיבה הגבוהה בתל אביב וגם את אנשי הקיבוץ העירוני-חילוני 'מגוון' בשדרות, את אנשי גרעין אילת, אשר 16 מהמשפחות המייסדות עזבו אותו לא מכבר, וגם את גרעין  'הנני' של יוצאי אתיופיה בקריית גת. כל אלה לצד הגרעינים בעכו, בלוד, בירוחם, בבית שמש ועוד.

מעניין לראות כמה נכבד הוא תפקידם של הכוחות המקומיים בהקמת הגרעינים. עד כמה אנשים מתוך העיירות והשכונות הם אלה שהחליטו לשנות, לקחת את הקהילה המקומית בידיים ולעשות. מעניין גם לראות עד כמה, למרות הגיוון הרב שבגרעינים עצמם, מתמודדים כולם בסופו של דבר עם אותן שאלות: מגורים ביחד או לחוד, בית כנסת משותף או נפרד, וכמובן סוגיית החינוך שלא פוסחת על אף קהילה, וכל אחת פותרת אותה בדרכה.

רייכנר לא מתעלם גם מהשאלות הקשות. בחלק מהמקומות הוא גם דיבר עם אנשים מקומיים ובדק את הקונפליקטים ביניהם לבין אנשי הגרעינים. העניין הזה בולט במיוחד בפרק על קהילת נצרים שבאריאל, שם הוא מראיין גם את אנשי הגרעין הוותיק יותר ומגלה לא מעט מתחים. רייכנר כותב בעדינות של עיתונאי לא מעורב, אבל אפשר להבין שמערכת חינוך נבדלת ותנועת נוער נבדלת הם לא כוס התה שלו. מצד שני, הוא לא נמנע מלשאול גם את ותיקי הגרעינים שכן גידלו את ילדיהם במערכות חינוך מעורבות עם הסביבה, האם הם מרוצים, ולא כולם בטוחים שאכן עשו את הצעד הנכון.

למי לא התייחס רייכנר? כמעט שלא לגרעינים בערים חזקות (כמו מודיעין והרצליה) ואפשר להבין מדוע, אלה הן באמת קהילות מסוג אחר.

לדעתי הספר הזה חשוב קודם כול לאנשי גרעינים (גילוי נאות: אני אחת מהם), כדי לקבל פרספקטיבה כללית על התופעה, אבל לא רק. זו היא עבודה המבקשת לספר על צורת התיישבות הולכת וגדלה של אנשים שאכפת להם מהחברה הסובבת והם מבקשים להוביל שינוי חברתי תוך התמודדות עם דילמות לא פשוטות. כל קהילה וכל בודד מציבים לעצמם בסופו של דבר את הגבול ומשרטטים את ה"עד כאן" שלהם בין היציאה החוצה להתכנסות פנימה. ובכל זאת, זהו עוד מפעל של בני הציונות הדתית (ולא רק שלהם) שראוי להערכה. הלוואי והוא היה מקבל חשיפה קצת יותר גדולה בתקשורת הכללית.