"עניין אישי" עם יעקב כהן - 55. תושב פתח תקווה. נשוי לדפנה. אב לשלושה וסב לשניים. בעלים ומנכ"ל של 'תור פלוס'.
התחלה: תשרי תשי"ח, רבאט, מרוקו. זיכרונות הילדות כוללים רווחה כלכלית, "הייתה לנו עוזרת צמודה ונהג". העיר הייתה מודרנית עם תנאי מחיה "מצוינים" והחינוך נרכש בתלמוד תורה. העלייה לארץ הייתה רק כעבור תשע שנים. "הסבתא, שגרה על ידינו החליטה לעלות", ובעקבותיה המשפחה על שמונת ילדיה. הוא הבכור. "היה מוזר לראות איך העובדים הערבים עוזרים לנו להתארגן".
גני תקווה: אחרי תחנת ביניים במרסיי הגיעה המשפחה לגני תקווה. במועצה המתפתחת לא היה בית ספר מתאים לגילו ו"נציגי המגזר החרדי התנפלו עלינו", וכך והוא נשלח לבית הספר 'רזי לי' של החינוך העצמאי בבני ברק. "מחברה פתוחה, הגעתי לבית ספר חרדי על כל המשתמע".
המשתמע: תלמוד תורה כל היום ואפילו דיבורים ביידיש. אבל השנים האלה עברו "בהצלחה מרובה", לא מעט בזכות מנהל בית הספר, דב רוזנשטיין, "שלקח אותי באופן אישי כפרויקט וראה אידיאל בכך שאשתלב בחברה שסביב". ההמשך היה בישיבה התיכונית בכפר גנים.
כפר גנים: ראש הישיבה, הרב נחמן צוקר, היה דמות משפיעה במהלך התיכון ושנים אחר כך, "יהודי יקר, שההצלחה שלי הייתה חשובה לו".
הסדר: באותה תקופה "לא היו הרבה אפשרויות". בשנה הראשונה הייתה הצטרפות לגרעין המקים של ישיבת ניר בקריית ארבע, אבל הקבוצה התפזרה והוא מצא את עצמו בישיבת הדרום ברחובות, שם המסלול כולל תעודת הוראה. "אמרתי שלפחות אצא עם משהו, ובלי כוונה הגעתי לחינוך".
צבא: שריון, "כי זה מה שקיבלו ההסדרניקים". מרבית השירות הצבאי עבר עליו בסיני, "היה קשה וטוב שהיה". בתום השירות הצבאי הוא טס לחו"ל להדריך קבוצה של בני נוער יהודיים ב'קמפ'. "פרט לחוויות של טיולים ונופים הייתה הפתעה עצובה לראות ביום הורים שהוריהם של למעלה מ50 אחוזים מהחניכים אינם חיים יחד".
תנועת נוער: דווקא בתקופת הנערות לא היו ביקורים תכופים בסניף המקומי. בזמן הצבא היה גילוי מחודש של בני עקיבא, מה שהביא לשלוש שנים של ריכוז הסניף, אשר במהלכן פנה ראש המועצה וביקש שהסניף יהיה "רציני" וכך היה. "היו 10-15 אחוז דתיים בגני תקווה, אבל זה היה הסניף הכי גדול במקום והגיעו אליו חניכים מכל צבעי הקשת". להדרכה הוא גייס מדריכים מוכשרים במיוחד.
במיוחד: המועמדים היו מסניף מלאבס הענקי ואחת מהן, דפנה, בחורה מובילה בשבט, דווקא לא התקבלה בהתחלה. בהמשך הוא התחרט והכליל אותה בצוות הסניף ומאז היא בצוות הבית, כלומר אשתו, "ובהמשך גם היא הייתה קומונרית בתנועה".
דפנה: עסקה במשך שנים בהוראה ואחר כך עברה לתחום התיירות, היום עובדת גם היא ב'תור פלוס' כמנהלת פרסום ושיווק.
הברכה: שלושה ילדים ושני נכדים. אביטל מסיימת תואר שני בייעוץ חינוכי, אלי אברך בהר המור ונתנאל מסיים שנה ראשונה בהסדר במעלה אדומים.
ועוד קצת נוער: עוד לפני החתונה התפנתה משרה של מנהל מחלקת נוער בגני תקווה, "הייתי בתפקיד הזה שנה וחצי והוא כלל אחריות על כל תנועות הנוער, בתי התלמיד, חבורות רחוב ופעילות נוער". והיו גם לימודים אקדמיים, בתחום החינוך, אלא מה.
מינהל חינוכי: "עסקתי בחינוך והייתי משוכנע שזה הכיוון". תוך כדי הלימודים היה מילוי מקום באולפנא לבנות משכבות מוחלשות בפתח תקווה, ואחרי החתונה התפנתה שם משרה של מנהל פנימייה.
מבצע משה: "היינו בין הראשונים לקלוט את העלייה מאתיופיה. אלה היו אנשים שעלו ארצה אחרי שהלכו כמה חודשים ברגל והיה צורך לטפל בהם מההיבט הפסיכולוגי הנפשי והרגשי. היו מקרים קשים של משבר, געגועים וקליטה בארץ חדשה". והיו גם מקרי קיצון.
קיצון: אחת הבנות סיפרה שבמסעה לארץ ישראל נכנס לה לראש קוץ של שושנה, והוחלט לאשפז אותה בגהה. "לבשתי חלוק של רופא, הבאתי שושנה מבחוץ, 'טיפלתי לה בראש' והוצאתי את השושנה. ב"ה, בעזרת טיפולים נכונים היא לא חזרה יותר לגהה". והיו גם פערים מנטליים. "הם חשבו שהאוכל החם שהגשנו בשבת היה חילול שבת".
הפרישה: אחרי שבע שנים שוחקות וממצות "שאלתי את המפקח מה התפקיד הבא. אז הוא אמר לי פיקוח. אבל אני אהבתי את העשייה עצמה". בקיצים שבהם עבד כמנהל פנימייה הוא פתח וריכז קייטנות פרטיות, ולאחר שצפה במישהו ממלא את האולפנא במתארחים בפסח, "ומרוויח בשבוע מה שאני מרוויח בשנה" ניסה גם לארגן נופש בקיץ במקום, "ותחום התיירות התחיל לדגדג לי".
לדגדג: "בזמנו עבודה בתחום דרשה לימודים ומבחנים. למדתי נבחנתי והתחלתי לעבוד בתיירות". ההתקדמות לא איחרה לבוא והוא הגיע לתפקיד של מנכ"ל בחברת 'יוניתורס' הגדולה. "שם עבדתי במגוון פרויקטים בארץ ובעולם". כמה שנים אחרי שנכנס לתחום נכנסה אליו גם דפנה, וגם היא התקבלה לחברה הזו, כמנהלת המחלקה הדתית.
שבת: לאחר שנה בתפקיד הוא ארגן סופשבוע "מאוד מיוחד" לחברת היי-טק באילת. הוא, רעייתו ושני הילדים שהיו אז הצטרפו למתארחים במלון. "ואז הבן בן הארבע שאל אותי: אבא, למה הם מחללים שבת? והשאלה מאוד הדהדה באוזניי". כששבה המשפחה הביתה, הוחלט לפנות לרבי מפרמישלאן.
הרבי מפרמישלאן: "הכרתי אותו כמה שנים קודם לכן, והתייעצתי איתו בכל מיני נושאים". בין הנושאים הייתה למשל השאלה האם ללכת לעבוד בחברת התיירות הגדולה והוא השיב שכן. כעת הגיע כהן להתייעץ עמו על סוגיית השבת, "והוא שלח אותי לרב העיר, הרב סלומון". רב העיר אמר לו לעזוב, וכשכהן שב לרבי ואמר לו "הרי אמרת לי ללכת לעבוד שם", הוא השיב שרזי המקצוע כבר נלמדו.
אנה אפנה: "בכל החברות האחרות היה מעורב חילול שבת, והחברות הדתיות לא היו רציניות". הציות לדברי הרבנים הותיר אותו בלי כיוון "עם משפחה ושלושה ילדים, עם כל המשמעויות". במשך שנים הרב סלומון היה מספר את סיפורו של "היהודי שמסר נפשו על שמירת השבת ובזכות זה הוא מצליח".
מצליח: אחרי התייעצות הוחלט לפתוח חברת תיירות עצמאית שתשמור שבת, "אפילו לחילונים שרוצים טיסות המשך בשבת, לא מציעים אותן באמתלות שונות. אנחנו מפסידים ככה עבודה, אבל שומרים על העקרונות שלנו".
שלנו: היום דפנה, שהצטרפה מעט אחריו, אחראית על תחום הפרסום, השיווק והקשר עם הקהילה. בעקבות השירות הלאומי של הבת, נוצר קשר חם עם בית הילד בנתניה. דפנה פועלת רבות כדי להתרים כסף ומשאבים למקום.
לעבוד עם הרעיה: "לעבודה הקודמת שלנו התקבלנו בנפרד, כל אחד על סמך כישוריו". גם כאן, כל אחד מביא את עצמו לידי ביטוי והתפקידים ברורים. "היא צריכה להגיש תכניות עבודה ולעמוד ביעדים כמו כולם. אנחנו מאוד משתדלים לא להביא את העבודה הביתה ולא את הבית לעבודה".
פסח: היום 'תור פלוס' היא החברה שמארגנת הכי הרבה חבילות אירוח לפסח. דרכה מסבים לליל הסדר לא פחות מ10,000 יהודים ברחבי הארץ והעולם. "כילדים לא הייתה לנו אפשרות ללכת לבית מלון. כשנחשפנו לרעיון אמרנו בואו נעשה את זה, ובצורה שתהיה הכי טובה בעולם".
מסורת, מסורת: "הצרכים של התייר הדתי לא מורכבים. הוא צריך בית כנסת, אווירה וחדר אוכל מתאים. אתה לא יכול שלא לתת לו גפילטע פיש, כי אז זה לא מצליח". שף במלון מאוד יוקרתי נעלב עד עמקי נשמתו כשהכין לציבור המתארחים שפע של מאכלי חלב לשבועות. הוא לא חשב לכלול בתוך התפריט בלינצ'ס עממיים, "ואנשים אמרו שאין מה לאכול".
ולנשמה: "אנחנו מארגנים כ60 ערבי תרבות בשנה במגוון רחב של נושאים. הערבים הללו מותאמים לציבור הדתי, כל קהל לפי צרכיו: יהורם גאון, ישי לפידות, פעילויות לדוברי אנגלית והמון המון פעילויות לילדים, והיום יש גם רב שמעביר שיעור בדף היומי. תמיד צריך למצוא את המכנה המשותף בין המתארחים".
המשותף: "בניגוד לחילונים, התיירים הדתיים יוצאים לנופש גם בשביל החברה. יש ל'תור פלוס' זכות על לא מעט משפחות שהוקמו בישראל. אנשים נחשפים זה לזה, ויוצאות מזה חתונות".
גזירות התקציב: למרות ההחלטות האחרונות של יאיר לפיד, אין חשש שאנשים יפסיקו לצאת ולהינפש, "לצאת לחופש הפך לסוג של צורך. בעבר העבודה הייתה פחות אינטנסיבית, אבל היום, עם כל המכשור האלקטרוני אתה כל הזמן עובד וצריך להתנתק מדי פעם. היציאה לחופשה היא נקודת אור".
אם זה לא היה המסלול: "הייתי במקום של חינוך ותרומה לקהילה בצורה זו או אחרת".
ובמגרש הביתי
בוקר טוב: ב6:00 הוא כבר בתפילה וב7:00 בעבודה. כוס הקפה נלגמת לפעמים עוד לפני התפילה, מול עדכוני החדשות, ולעיתים בין בית הכנסת למשרד. הימים נגמרים מאוחר מאוד, ואין אפילו הפסקת צהריים משותפת עם דפנה, "לכל אחד היומן שלו".
עיתים לתורה: מדי שבוע, כבר 15 שנים, מתקיים בבית אמו שיעור בהשתתפות חברים ומכרים של אביו. בנוסף לכך יש חברותא קבועה עם חבר ו"מדי פעם" שיעורים נוספים.
דיסק ברכב: הנסיעה ברכב מוגדרת גם היא כזמן עבודה, ואם לא - היא מוקדשת להתעדכנות באקטואליה "ופחות למוזיקה". ובכל זאת ברכב ניתן למצוא את הדיסק 'ניגוני חתונות' של חיליק פרנק.
שבת: עד לפני חמש שנים כמעט כל שבת הייתה מחוץ לבית, בגלל העבודה. "ברוך ה' בחמש השנים האחרונות מסתדרים בלעדינו במלונות בשבת", וכך היא חזרה להיות כמעט תמיד של בית ומשפחה - "הורים משני הצדדים, אחים וחברים". השבת היא "נטו מנוחה לנפש וקצת לגוף".
אוכל: כל השבוע הארוחות נאכלות במהלך פגישות עסקיות ולעולם לא בבית. "בשבת אני לא מסוגל לאכול משהו שלא בושל בבית". המאכל האהוב הוא דגים פיקנטיים "מאוד מיוחדים" מעשה ידי דפנה.
אחזקת הבית: ברוב העול לא נושאים בעלי הבית, כי הם עסוקים בעבודה. "יש שירותים שקונים". ובכל זאת יש תרומה מסוימת והיא מתבטאת בזריקת האשפה במוצאי שבת, כיוון שעון שבת ו"פה ושם קניות".
מפחיד: כיום החברה מפרנסת 40 משפחות. "זו חלק מהאידיאולוגיה, לתת לאנשים עבודה". החשש הוא שיום אחד הוא יפסיק לחדש וליזום, ואז יקרו לחברה דברים לא חיוביים. "הרבה מונח על כתפיי".
פנאי: עד לא מזמן הייתה הקפדה על ביקור בחדר כושר שלוש פעמים בשבוע. יש גם אהבה לקריאה, מספרי אקטואליה וכלכלה ועד לעיתונות יומית, כלכלית בעיקר.
דמות מופת: הרב נחמן צוקר והמנהל דב רוזנשטיין שניהלו את בתי הספר שבהם למד. "שתי הדמויות האלה לקחו אותי כפרויקט ועיצבו את דרכי לכיוון של ערכים, כבוד הזולת וקיום מצוות". שני המוסדות האלה היו פרטיים והמנהלים אמרו לאב שלא ידאג בכל הקשור למימון הלימודים. "כשהתחלתי לעבוד - החזרתי להם את הכסף".
כשתהיה גדול: השאיפה היא לשבת בעוד כמה שנים "תחת גפני ותחת תאנתי", להקדיש יותר למשפחה, לילדים, לנכדים ולו עצמו "וכל מה שסביב זה".