מסמכי המדינה שפורסמו השבוע חשפו את העובדה שראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר ז"ל שיגרה הצעה נדיבה לנשיא מצרים אנואר סאדאת, באמצעות ראש ממשלת גרמניה המערבית וילי ברנאדט.

הגילוי הזה עשוי לפגום בנרטיב החביב על השמאל לגבי נסיבות פרוץ מלחמת יום הכיפורים.

מדי שנה לכבוד יום הדין נוהג השמאל להזכיר לנו שאילו הייתה גולדה מגלה קצת גמישות - נניח נכונות לנסיגה מתעלת סואץ – אפשר היה לחסוך את המלחמה ואת אלפי ההרוגים שספגנו. והמסקנה המתבקשת: העדר גמישות כזאת בזירות אחרות מזמין מלחמות נוספות.

והנה מתברר שגולדה אמנם לא הייתה מוכנה לסגת לגבולות 67' עד לגרגיר האחרון, אבל היא בהחלט הבהירה דרך בראנדט, חודשיים לפני פרוץ המלחמה, שהיא מוכנה למסור לידי המצרים את רוב רובו של חצי האי סיני. המצרים דחו את ההצעה כי פניהם כבר היו למלחמה.

הסיפור הזה מדבר בשבחה של גולדה. ראשית כול היא לא הסכימה לנסיגה כוללת (כפי שביצע הליכוד). שנית, למרות ההשמצות על נוקשותה היא שמרה על חיסיון המפגש וההצעה כדי לא להביך את השליח וגם כדי לא לחייב את הממשלות הבאות בוויתורים שהציעה.

הסיפור הזה מלמד גם על האופי הערבי. הנכונות הישראלית לנסיגה הייתה אמורה לייתר את המלחמה ולהעניק יותר מקצה חוט למשא ומתן, אבל השיקולים של נשיא מצרים היו שונים. הוא היה חייב להופיע בפני עמו כצלאח א-דין בדורו אשר הוריד את הציונים על הברכיים, ובכך למחוק את חרפת מלחמת ששת הימים. בעולם הערבי לא תקף הביטוי המפורסם של האסטרטג קארל פון קלאוזוויץ שהמלחמה אינה אלא המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים. שם המלחמה יכולה להיות ערך בפני עצמו.

ובכל זאת, אין יסוד לתקווה שבין כסה לעשור לא ניחשף שוב לטורים עיתונאיים על עיקשותה של גולדה. מנטרה שמאלנית שקנתה לעצמה חזקה אינה נסוגה מפני העובדות.

מתירוץ לתירוץ

איראן הכריזה שהטעינה את מפעל המים הכבדים באראק בדלק גרעיני, צעד חשוב בתכנית הגרעין שלה, והעולם אפילו לא פיהק בנימוס. למעשה לא חלה תזוזה כלשהי בשיחות בין איראן למעצמות, וגם לא תהיה התקדמות בעתיד הנראה לעין. שיחתה הבאה של שרת החוץ של האיחוד קתרין אשטון עם האיראנים תדון במועד חידוש השיחות.

המשבר בסוריה ונכונותה של איראן ועושה דברה נסראללה להתגייס לטובת משטרו של אסד הקפיצו את מניותיה של איראן. איראן שיחקה היטב את המשחק של החרפת המשבר בסוריה דרך התערבותה הצבאית, ולאחר מכן היא דורשת כופר בתמורה לסיוע בפתרון הבעיה. באו"ם רואים את איראן כשותפה חשובה בוועידת השלום שאמורה להתכנס בז'נבה על מנת למצוא פתרון למשבר הסורי. רוסיה וסין תומכות אף הן בשילובה של איראן בפתרון, וכך נוסף להן תירוץ טוב למה השעה אינה מתאימה להחרפת הלחץ על טהרן.

התירוץ החדש לחוסר מעש מגיע בעתו, היות שתאריך התפוגה של התירוץ הקודם מתקרב כאשר איראן הולכת "לבחור" נשיא שיחליף את מחמוד אחמדינג'אד. לא היה יאה כביכול להתערב בבחירות ה"דמוקרטיות" על ידי החרפת הלחץ על איראן. התירוץ הזה היה טפל מעיקרו, היות שלא באמת מדובר בדמוקרטיה. המועמדים לנשיאות סוננו על ידי המנהיג עלי חמינאי, ובכל מקרה הנשיא אינו הגורם החזק במשטר האיראני.

שני המועמדים המובילים אינם מהווים בשורה. סעיד ג'לילי, הנושא והנותן העיקרי של איראן בשיחות הגרעיניות, היה אחראי לטקטיקה המוצלחת של משיכת זמן וניצול רתיעת המערב מצעדים צבאיים. ג'לילי הוא גם איש אמונם של משמרות המהפכה האיראניים, המשלבים רשת טרור בינלאומית עם השתלטות על הכלכלה האיראנית. המועמד המוביל השני, ראש עיריית טהרן מוחמד-באקר קאליבאף, מציג את עצמו כפרגמטיסט, אבל מתפאר שכמפכ"ל המשטרה ב1999 נטל חלק פעיל בהכאת הסטודנטים המוחים ולא הסתפק בהעברת ההוראה לפקודיו.

אם איראן לא תגיע לפצצה עד שוך המשבר הסורי, והסיפור הזה יכול להימשך עוד שנים, לבטח יצוץ תירוץ נוסף. בהתאם לכך ישראל נדרשת להגיע להכרעה בין מדיניות של השלמה עם הנשק הגרעיני האיראני ובין נכונות לפעול נגדו לבדה.

ר'גוב כסימן לעבאס

אפשר להבין את רוגזה של ח"כ זהבה גלאון על הווטו שהטיל שר הביטחון משה יעלון על הגעתו של ג'יבריל רג'וב לכנס בתל אביב. לשיטתה של גלאון, רג'וב הוא פרטנר ואיש שלום ברמ"ח איבריו. אבל מה נגיד על בגתן ותרש (ראשי השב"כ שומרי הסף), שנציגם בממשלה הוא יעקב פרי שר המדע? עם חתימת הסכמי אוסלו, העניק פרי כראש השב"כ המכהן לראש הביטחון המסכל ג'יבריל רג'וב (שאחדים אצלנו כינו בחיבה גבריאל רגב) סט מהודר של אקדחים.

הדורון סימל את הקונספציה שטיפחו פרי וחבריו: אנו בעידן חדש שבו אש"ף יילחם בטרור בלי בג"ץ ובלי בצלם, ולכן משטרה פלשתינית חזקה (קרי צבא שבדרך) היא אינטרס של ישראל. רג'וב חתם על יוזמת ז'נבה, אבל הוא קצת קלקל כאשר יצא בסדרה של התבטאויות מביכות כגון "לו היה בידינו נשק גרעיני היינו מפעילים אותו נגד ישראל". תחת הכובע של יו"ר הוועד האולימפי הפלשתינאי הוא טען שהפלשתינים הם הקורבן של הטבח במינכן.

אפשר להבין את רג'וב, אשר מכין את עצמו למלחמת הירושה הקרבה ברשות הפלשתינית, שכן התבטאויות כאלה יקדמו את סיכוייו כמי שממשיך את מורשת ערפאת. יש לקוות שהצעד שנקט שר הביטחון מהווה סימן דרך. בינתיים מחמת אימת הפריץ עלינו להסתפק בפסילתו של רג'וב כפרטנר, אבל אולי בעתיד ממשלת ישראל תוכל לפסול גם את הבכירים שמעליו מאותם נימוקים. לכן מדובר בתקדים מסוכן עבור זהבה גלאון.