קייטנה קטנה גדולה

הסבתות של היום עסוקות מדי, אך חנה קטן לא מוותרת על קייטנה מושקעת לנכדים, כולל מתנות. וגם: איך הצילו אותה הנכדים מהאנונימיות.

חנה קטן , ט"ו בתמוז תשע"ג

חניכי "קייטנת סבתא"
חניכי "קייטנת סבתא"
איור: עדי דוד

אני עומדת בבוקרו של יום, פותחת את הדוא"ל כשאני עם חצי רגל בחוץ, בדרכי למרפאה, ועיניי צדות שרשור בדואר האלקטרוני שמחייב אותי לגנוב כמה דקות מהמרפאה:

"לחברי היישוב. לרגל החג המתקרב, שבעקבותיו מתקיימת במוסדות החינוך גם חופשת אסרו חג - החופשה המיותרת ביותר ביקום, כתבנו מכתב גלוי לעיונכם, המופנה אל שר האוצר, שר הכלכלה, שר החינוך וסגן שר החינוך ויו"ר ועדת החינוך של הכנסת, וכותרתו: שוויון בנטל החופשות. והנה המכתב בקיצור:

"בחמישים השנים האחרונות פשוט שכחו אותנו. שכחו שאנחנו גם הורים לילדים וגם הורים עובדים... אתם בוודאי מכירים את הנתון הבא: מספר ימי החופשה הממוצע שיש לכל עובד במשק הוא כחמישית מימי החופשה שיש לילדיו הנמצאים במערכת החינוך, 1020 ימי חופשה לעובד לעומת 76 ימים שיש לילד הישראלי (ואני מתקנת - חוץ מתלמודי התורה שבהם החופשות קצרות יותר).

"המשמעות הנגזרת מכך היא שבמשך חודשיים תמימים בשנה ילדינו זקוקים למסגרת חוץ בית ספרית. ומהי האלטרנטיבה האולטימטיבית? (כמובן, הסבתא... אבל מה לעשות כשהיא עובדת ועסוקה מעל ומעבר ואינה יכולה לטפל בנכדיה בימי החופש?). אנו מזמינים דיון ציבורי שיביא בחשבון את צורכי הילדים, המורים וההורים, ושיביא לשינוי באחת מהסוגיות שמאז קום המדינה לא עסקו בה באופן אמיתי. על החתום: הורים מודאגים.

סבתא - בייביסיטר? צירוף מילים שאבד עליו הכלח... בעידן המודרני הסבתא הנינוחה, שיושבת לה בכורסתה וסורגת סוודרים וגרבונים לנכדיה באהבה אין קץ, תוך שהיא ממלמלת לה בנחת פסוקים מ'צאינה וראינה' - אבדה מן העולם. החליפה אותה הסבתא המודרנית שיש לה לו"ז מוקפד ביותר. היא יוצאת לחדר כושר על הבוקר, ומשם להתנדבות או לעבודה או ללימוד בקורסי העשרה, וחוזרת בשעה מדויקת ישר לחוג ריקודי עם או זומבה, ולימודי ימימה, וישיבות במזכירות היישוב, ובין לבין מקציבה כמה דקות לאיש שלה. לשמור על הנכדים? הס מלהזכיר, מי שמע על דבר הזוי כזה.

אך מה סבתא כן יכולה לעשות מדי פעם? קייטנת נכדים, שתשאיר את חותמה על לִבות נכדיה עוד שנים רבות וטובות אחר כך.

שמו"ס ערב החופש

החופש הגדול מגיע במלוא עוזו והדרו. מדי שנה בשנה - ועד היום הזה ממש - באחד הימים של תחילת החופש בעלי אוסף את הצאן. כולם מתיישבים יחד בסלון, ובעלי פותח בשיחה לאומה ובה האני מאמין שלו לגבי ההתנהלות בחופש הגדול. זה מתחיל עם שמוּסים על הערך של הזמן, וכמה כואב לאבד אותו ולבזבז אותו, וכמה חשוב לנצל כל רגע בעולם הזה. הוא מסיים עם הדרישה שכולם יסיימו את החופש כשהם שולטים בהקלדה בשיטה עיוורת; ולהדגשת רצינות דבריו הוא מעמיד מחשב נייח ישן במרכז השולחן בסלון ובו תוכנה ישנה וטובה ללימוד השיטה – למען יראו ויקלידו.

אך אני ממתינה לבוא החופש הגדול בשקיקה שבועות מרובים לפני בואו בגלל אירוע מאוד מרכזי שהחופש הגדול כולל אצלנו: קייטנת הנכדים המסורתית המתקיימת אצלנו בבית. לצורך הכנת הקייטנה הזאת סבתאמא (שפחתכם הנאמנה) עמלה מאז חג השבועות בערך בעיקר על מציאת תאריך שיתאים לכולם, עם שינויים יומיומיים כמעט של התאריך הצפוי עד לרגע הנשגב שבו סוף סוף הוא נקבע סופית. ואז נשלח מכתב משפחתי עם תכנית מוקלדת ומאויירת בטוב טעם על ידי בני הזקונים. והתכנית עמוסה בכל טוב – ארוחה חגיגית, טיול, שיחה מפי סבא, ועוד ועוד. כל הנכדים מקבלים חולצות מיוחדות עם לוגו משפחתי וגם כובע צהוב לסימון של ילדים אבודים, מתנה סמלית שקיבלתי מאחת מחברות התרופות.

והנה סיפור על גלגולם של הכובעים: מן המפורסמות הוא שבכינוסים מקצועיים של רופאים מתקיימות תערוכות מרהיבות עין של חברות התרופות השונות, כאשר מטרתן המוצהרת היא לשחד לאור היום את ציבור הרופאים במתנות קטנות: עטים, דפדפות, מגבונים, מטריות, ממתקים, וכן - גם כובעים. כשהתועמלנית החביבה (באמת!) הציעה שאקח לילדים שלי כובעים צהובים שעליהם רשום שמה של חברת התרופות, שאלתי אותה בחיוך קל: את בטוחה שאת רוצה שאקח לכולם? "בוודאי, כמו שאר הרופאים, וגם לנכדים כמובן!". אין בעיה, אמרתי, ספרתי ולקחתי ומילאתי שקית שלמה מול עיניה הנדהמות... ואלו היו 'כובעי הדגל' של קייטנת הנכדים.

אגב, מתנות שיווקיות כגון דפי הסבר, לוחות שנה וניירת לא זוכות להתייצב בגאון בזמן אמת על שולחני אם הן לא מוגשות בפורמט צנוע, לתועלת ציבור המטופלות שלי. מדובר הרי על פלח שוק שחשוב להתחשב בו, בדיוק כמו שחברת 'ויזה' הפנימה כבר לפני שנים תובנה שיווקית זו, ולבקשת הציבור היא הוציאה חוברת פרסומות צנועות במיוחד.

דרוש: כינוי

ואסיים שוב בעניין הנכדים. כשהפכתי לשוויגער, חיפשתי בנרות כינוי חיבה לשימוש הכלות והחתנים, כמו שהיה לחמותי היקרה, שקראתי לה מהיום שזכיתי לפגוש אותה לראשונה ממו (אמא בצרפתית); יגעתי ולא מצאתי. קרו כמה סצנות מביכות שבהן חתן לא פנה אליי כלל כי אין לי שם, והרי כלל חשוב ביחסי אנוש ומעמודי התווך של נבכי האינטליגנציה החברתית הוא ההתייחסות האישית שמשדרת כבוד לזולת, והדרך היעילה והנכונה ביותר לשדרוג קשרים ויחסי אנוש היא הפנייה אל האדם בשמו או בכינוי המיוחד לו.

לדוגמה, תועמלנית שמנסה למכור לי מוצר מסוים בשיחה טלפונית או בפנייה אישית תפנה אליי שוב ושוב בשמי, ולפעמים זה עובד... מכתב מודפס שיישלח אליי בציון שמי בכותרת יקבל התייחסות מיוחדת בעולם הרגש שלי. ולמרות שישנם אחדים מבין כלותיי וחתניי שקוראים לי אמאל'ה, דבר שמרגש אותי עד דמעות, הבהירו לי חברותיי הבהר היטב - תדעי לך, חנה, זה לא נכון לקרוא לך אמא, כי הרי אמא יש רק אחת. אך כשגדלו הנכדים הם גאלו אותי מהאנונימיות שלי, ובפיהם הפכתי להיות 'סבתא חנה' או 'סבתא מבוא חורון'. בין כך ובין כך - אין עוררין על כך שיש חן מיוחד בכינוי שהוא בלעדי לך.