לפני כמעט שלושים וחמש שנים ארזנו בעלי ואני את ביתנו הקט בירושלים, ויחד עם בתנו הקטנה ירדנו להפריח את השממה ברצועת עזה.
לפני שמונה שנים גורשנו בעלי ואני, יחד עם ששת ילדיי, חתני וארבעת נכדיי, יחד עם עשרות חבריי מגני טל ואלפי תושבי גוש קטיף וצפון השומרון, יחד עם מפעל חיים משגשג בכל התחומים, כדי להביא את השלום המיוחל לעם ישראל.
לפני שנה עברנו לביתנו החדש. בהתרגשות הגדולה שהציפה אותי נכתבו המילים הבאות בדם ליבי:
"בעוד ימים ספורים נארוז בעלי ואני את חפצינו, נחזיר את הקראוון למדינתנו, ונעבור סוף סוף אל ביתנו החדש, ברגשות מעורבים מאוד...
שבע שנים של חיי ארעיות עומדים להסתיים, ואני מתרגשת. לא רק בגלל השדרוג בתנאי החיים ( כבר לא ישמעו בכל הבית מה לחשתי לבעלי...) וגם לא בגלל המטבח החדש עם הטריקה השקטה, (נוכל להעביר את הכלים מהמסדרון לארון...), לא בגלל הרצפה החלקה אותה בחרנו, (כבר לא יהיו חריצים להכניס לתוכם את האבק...), ובעיקר לא בגלל הגודל, שהרי בנינו בית קטן בערבה, מתאים במיוחד לצרכינו העכשוויים. ההתרגשות שלי נובעת בעיקר מהתובנות הרבות בהן זכיתי במהלך הגירוש, ובשנים שלאחריו.
רבים ממכריי השמחים עמי במעבר לבית הקבע (גם זה זמני- רק עד מאה ועשרים...) לא מבינים מדוע השמחה אינה שלמה : "סוף סוף יהיה לך בית חדש עם ציוד חדש, (הרי הכל נהרס במכולה - הקרה בחורף והרותחת בקיץ...) מה עוד אפשר לבקש ? "
ובכן, אפשר עוד הרבה לבקש, ואבדן הבית היפה והגדול שלנו בגני טל לא היה האבדה הגדולה ביותר עבורי. שלא תחשבו, זוהי אבדה ענקית, של פרטיות, של שייכות, של זיכרונות, של "חלקת אלוהים הקטנה שלי". אך כשעוברים את מה שעברנו, את האונס הברוטאלי על ידי היקרים לנו ביותר- חיילי צה"ל, על זה קשה מאוד לסלוח, ומזה, קשה מאוד להתאושש. כשנזרקים לפקידים קרי לב וחוששי משרה, כשלוקחים לך הככככככללללל- בית, פרנסה, יישוב, חברה, עבר ועתיד, ציונות ועריבות הדדית, זה לא פלא שהבית כבר לא גולת הכותרת של האבדן...
שש וחצי השנים הללו היו שנים של התאוששות –אישית, משפחתית וכמובן גם של היישוב שלי- גני טל. למזלנו הטוב, זכינו להתאושש במחלקה הכי טובה- במועצה האזורית נחל שורק, אשר קיבלה אותנו בזרועות פתוחות, עם המון אהבה והבנה, וידעה לשקם אותנו בקצב הנכון לנו. היא עזרה לנו להקים במהירות האפשרית את היישוב החדש, (ברגע שהמדינה איפשרה זאת...) ולפני כשנה החלו המשפחות הראשונות לעבור אליו. היישוב החדש הוקם בסמוך לקיבוץ חפץ חיים, וגאוותי הגדולה היא שלמרות השבר הגדול, אשר תקצר היריעה לתארו, נשארנו כל משפחות היישוב יחד ביד בנימין, ועתה עוברות זו אחרי זו אל ביתן החדש.
יחד עם זאת, משבר כזה עושה לך שינוי גדול בכל תחומי החיים, כמובן לא רק בצד הנראה, הפיזי והחומרי, כמו בית ופרנסה, אלא גם בנפש, במחשבות ובהרגשות. התקשורת, שהייתה מיוזמי הגירוש או לפחות בין משרתיה, דיברה כל הזמן על הפיצויים, על הבית , על החומר בלבד. אף אחד לא התייחס לאבדן בהרגשה, בכבוד, בגאווה הלאומית, ואפילו במעמד החדש שלך במשפחה, במיוחד לאלו שאיבדו פרנסה, ובגילם הבוגר לא מצאו עיסוק הולם. משרד התעסוקה נאלץ להודות שנכשל בהתאמת עבודה חדשה למגורשים, ורק כאשר הוקם ארגון "תעסוקטיף" אשר מתייחס לכל פונה כמכלול שלם של גוף עם נפש, התחיל הנושא להשתפר.
התובנה הראשונה עלתה במוחי כמה חודשים לאחר הגירוש, בעקבות תצלום אויר של גני טל ההרוסה, החרושה למשעי...היה זה רגע קשה, לראות את מפעל חייך חרב, ואז הבנתי מה זה חורבן הבית, תרתי משמע. פתאום הרגשתי קרובה יותר להר הבית החרב, מבינה יותר את הכאב עליו. ומרגע זה, לאורך כל השנים בקראוון, אני חווה את חסרונו של בית ה', אולי אף יותר מביתי הפרטי. פתאום אני מבינה את כאב השכינה- שתינו בדיור זמני...וזה משפיל, וכואב, הוי כמה שזה כואב...לכן, גם תהליך בניית הבית החדש של משפחתי לא הפך לפסגת החלומות שלי, הוא לא היה העיקר. קיוויתי, ועדיין מקווה (יש עוד כמה ימים...) שהבית האמיתי של כולנו ייבנה במהרה, ונכנס אליו עוד לפני הבית הפרטי, וזכיתי, למרות כל הקשיים בדרך, להביט על הבית ההולך ונבנה דרך משקפיים אחרות, משקפי גאולה. כל פעם שנשאלתי :"מה עם הבית ?" שאלתי מיד :"איזה בית ? בית המקדש ? ..."
אכן, היו קשיים רבים בדרך. ראשית, היה קשה מאוד להתחיל את התהליך, כי להתחיל פרושו-להודות בפה מלא שאין גוש קטיף, שלא נגור יותר במקום האהוב, שאין תקוה לשנות את הקיים. כל השנים הראשונות קיוויתי שעיכובי הבנייה הם לטובתנו, שאולי עוד יקרה משהו ונחזור הביתה...אך כשמגיע רגע האמת, וצריך להתחיל לחפש אדריכל, וצריך לחשוב ולתכנן, זה אומר – אין יותר חלומות ! אין יותר תקוות לשוב הביתה !
שנית, יש צורך בהרבה כסף. "הרי קיבלתם פיצויים !" אומרים כולם, ולא מבינים שמה שקיבלנו לא היה פיצוי. קיבלנו חלק מהשווי של הבית שהשארנו בגוש קטיף, לפי ערך שקבעו שמאים שנשלחו ע"י המגרשים. מה דעתכם ? הערך יהיה גבוה ? צדקתם ! והמילה "פיצוי" היא משהו אחר לגמרי, פירושה תשלום עבור העוול שנגרם – צער, בושת, השפלה, אכזבה, אבוד אימון ועוד, ואת זה מעולם לא שילמו לנו... כך שבעצם פיצויים אמיתיים כלל לא קיבלנו. בנוסף לכך, עקב קשיים כלכליים, משפחות רבות נכנסו להרפתקה שהסתיימה בעוקץ כואב, ובאבדן ממון רב, כך שנאלצו לקחת משכנתא , בעשור החמישי- השישי לחייהם, וגם זה לא כבוד גדול.
לאחר שעברנו גם את זה, מגיע שלב התכנון. מתחיל ויכוח – האם נעשה בית כמו בגוש קטיף, זכר למעשה בראשית ? או אולי משהו אחר, שקצת ינתק אותנו מהזיכרונות הכואבים... צילו של הבית האהוב לא מש מאיתנו, וזה לא פשוט כלל... שלא לדבר על כך שבגילנו המתקדם, להתחיל הכל מהתחלה, גם זה לא תענוג גדול...ואז נכנסים לתהליך הבניה עצמה. אנו מחליטים לקחת יהודים טובים לבנות את הבית, וכמה שפחות ערבים. לשמחתנו , מצאנו קבלן ירא שמים, מאנשי ההתיישבות, אדם כלבבנו, שהבטיח הרים וגבעות, למרות ששטח היישוב מישורי לגמרי.
הנחנו את היסודות, הרמנו "לחיים" עם הילדים והנכדים, ואפילו נהנינו לראות את השלד מתרומם אט אט, לשביעות רצוננו. כעבור ארבעה חודשים מגיע מייל מהקבלן המאכזב, ובו הודעה על הפסקת עבודה, סוג של פשיטת רגל... היינו בהלם, והבנו מיד שהכל בידי ה', וגם אם חשבנו שאנחנו הם אלה שבונים, הבנו שבעצם ה' הוא הבונה לנו, וצריך לקבל הכל בשמחה. הבנו שהגירוש לא היה סוף צרותינו, וצריך להתכונן לכל...
לא אלאה אתכם בכל מה שעברנו עד לסיומו של הבית, על הטייח הערבי שעשה נזקים בעשרות אלפי שקלים, על האינסטלטור החרדי שמעולם לא היגיע בזמן, על הטרקטוריסט שחתך לנו את כל צנרת החשמל, על המוצרים הפגומים שהגיעו למרות ההבטחות, על אביזרים שנשברו כתוצאה מאי זהירות, ועל עוד הרבה רגעים קשים של אכזבה, כאב, תסכול ופחד – בעיקר פחד מאיזו חברה אנו בונים בארצנו הקדושה, בה הרמאות היא לחם חוק, וכל דאלים ורמאי- גבר...יחד עם זאת, הרגשתי שזהו בית המידות שלי, לא מידות הבית, אלא המידות שלי. עם כל שלב בבניה הפיזית, הרגשתי גם את בניית מידותיי. התחזקתי בסבלנות, (כולם מבטיחים ולא מקיימים...) השתפרתי באמונה (ה' הוא הבונה... ), התקדמתי בהסתפקות במועט, (רק קומה אחת...ובית יותר קטן...) ופיתחתי את העין הטובה הרואה רק טוב (כל עכבה לטובה...) ואני מבינה שמה שחשוב בסופו של דבר זה - איזו רוח נכניס לבית, ולא איזה שולחן...
בעוד ימים ספורים נעבור אל הבית החדש והיפה בגני טל, בשמחה, בתקוה אך גם בכאב. שמחה על שנשארנו יחד, שזכינו לבנות בית חדש ויישוב חדש בארץ ישראל. אך השמחה מהולה בכאב של אבדן, בכאב של געגועים לבית וליישוב שהשארנו, אך בעיקר בכאב על הרוע בו נפגשנו במשרדי הממשלה השונים, רוע אותו לא הכרנו עד כה.. אך יחד עם זאת ולמרות הכל, אנו עם תקווה גדולה להקים יישוב לתפארת עם ישראל ותורתו, להמשיך בעשייה למען הכלל, ולהאיר לעולם כולו את האמת הגדולה שנצח ישראל לא ישקר."
מספר חודשים לפני סיום הבנייה התלווינו לעזרא, בעלה של נעמי, לסיור ביישוב המחודש באזור חפץ חיים: