הלכתי לקנות לי בגד. נכנסתי לחנות ומדדתי כמעט את כל הבגדים שהיו בחנות. כשמדדתי את החולצה הראשונה אמרתי: "הכפתורים מכוערים". מדדתי חולצה נוספת ואמרתי: "איזה צבע! לא תודה!" לחולצה השלישית אמרתי: "דגם נדוש שכזה" וכך הלאה.
החולצות חזרו למקומן, תלויות על קולבים, וממתינות באילמות לקונה אחרת. בעצם לא אכפת להן כלל, לחולצות, אם מודדים אותן או לא, אם השליכו אותן לרצפה בעצבנות ובזלזול או שיישרו אותן יפה בחזרה במבט של אהבה. לא ממש אכפת להן אם משמיצים אותן או שאומרים להן כמה הן יפות, אם מאוכזבים מהן או שהן קיבלו משוב מעודד שהן שימחו מישהו. כך או כך, בנאמנות רבה, הן ממשיכות למלא את תפקידן ולשרת את הציבור כמיטב יכולתן. הן ממושמעות ומקבלות את הדין בביטול מוחלט. אפשר לנהוג בהן באיזה אופן שנרצה, ולדבר עליהן איך שמתחשק לנו, בהתאם למצב רוח שלנו. אין צורך להתחשב. הן ממשיכות להיות כנועות וצייתניות כך או כך.
האשה: אינני מבינה איך הוא לא מבין שעליו להגיע הביתה בשעת השכבת הילדים. אני כל היום אתם ובשעה הזאת אני כבר מתמוטטת. אין לי סבלנות אליהם ואני צועקת ומשתגעת. אבל לא יעזור לי כל התחנונים שלי לבעלי, הוא מתעכב בעבודה ואיך שהוא, הוא תמיד מסיים לאחר שכבר הילדים ישנים.
הבעל: כל מה שהיא אמרה אמת, אך רק חלק ממנה. בתחילה, נהגתי להגיע הביתה בכדי להיות שותף מלא ב"משימת ההשכבה" אך חיש מהר יצא לי החשק. אם קצת איחרתי קיבלתי צעקות. אם חפפתי ראש לילד הקטן שלנו והוא בכה, היא ישר זינקה לעשות זאת במקומי כי "אתי הוא לא בוכה". התחלתי להרגיש מיותר בזירה הביתית (שלא כמו בעבודה, שם אני מנצל כל רגע פנוי לעבודה מועילה, ומוערך על כל העשייה שלי). פניתי לכיור כדי להתמודד עם הערימה שהצטברה. דאגתי לשטוף עד האחרונה שבכפיות כי רציתי מאוד לשמח את אשתי (ולהרגיש מועיל ורצוי גם בבית). לא עלה בידי. זכיתי לשמוע "אוף, השארת את כל הלכלוך בתוך הכיור". (אז כבר הרגשתי לא רק מיותר אלא גם דחוי).
מאז, באמת תמיד יש לי עוד משהו לסיים בעבודה. איך שהוא, ככה זה יוצא...
אנשים הם לא חולצות! לא תמיד אנו שמים לב מה אנו גורמים לאחר. כשאנו שקועים בתוך המצוקה של עצמנו ומרוכזים בקושי שלנו אנו נוטים לשכוח שיש כאן עוד מישהו, ושגם לו תחושות ורגשות. ההשלכות הנובעות מחוסר מודעות זו מיידיות. האדם הפגוע פוגע בחזרה וחיש מהר יצרנו מעגל שלילי שקשה לצאת ממנו.
בזוגיות לא קיים ה"לוקסוס" להתעלם מתחושותיו ומרגישותו של בן הזוג. בעצם אפשר, אך מיד ייגבה המחיר של חוסר ההתחשבות.
האחריות לעצור את יצירת המעגל השלילי וליצירת מעגל חיובי חלה על שני בני הזוג כאחד.
גם על הבעל ללמוד לדבר! יש דרכים יותר מועילות לפתור בעיות מאשר להישאר בעבודה ולגרום לאשה להשתגע מדי ערב. אולי יספר לה למשל שכאשר היא צועקת עליו ברגע שהוא נכנס הביתה זה לא עושה לו ממש חשק לבוא הביתה. וכן הלאה. יש עם מי לדבר!
ולסיום, הצעה לאימון: חשבו כיצד הדיבורים שלכם נקלטים על ידי בן/בת הזוג.
וזכרו - שתיקה והתעלמות משפיעות לא פחות.
הכותבת נעמי וולפסון- מטפלת אישית וזוגית במכון שילה
המאמר פורסם לראשונה בעלון "על פסיכולוגיה ויהדות" של מכון שילה