אמנון לוי: גזענות חרדית? ומה אצלנו?

נתונים מודחקים מציג העיתונאי אמנון לוי בסדרה שהפיק על 'השד העדתי': פוליטיקה, טלוויזיה, משפט ועוד, כולם נגועים באפליה עדתית.

שמעון כהן , כ"ט באב תשע"ג

אמנון לוי
אמנון לוי
צילום: פלאש 90

אמנון לוי

ערוץ 10 החל בהקרנתה של סדרה דוקומנטרית אישית של העיתונאי והסופר אמנון לוי המתחקה אחר שורשי האפליה והגזענות כלפי המזרחיים בישראל.

בראיון ליומן ערוץ 7 הוא מספר על הסדרה, על מטרותיה ועל מציאות ישראלית עגומה שלא משתפרת בתחום, לפחות לעת עתה.

בפרק הראשון מבקש לוי להשוות בין הילדות שלו לפני חמישים שנה לבין זו של בני נוער כיום. את ההשוואה הוא מבצע מול בני נוער בפריפריה, בערים ובעיירות שבהן נדהם לגלות שמעולם לא פגשו מי שאינו מזרחי. "אני מזועזע מכך שהילדות שלהם תלושה יותר משלי. גם אנחנו עד כיתה א' לא הכרנו אשכנזים, אבל אחר כך למדנו יחד, התחככנו ועברנו סוג של שינוי", הוא אומר. לעומת זאת בני הנוער שפגש לוי מתייחסים בשוויון נפש למציאות שבה האשכנזי יגיע הרבה יותר רחוק מהם.

לדבריו עיקר הזעזוע הוא מהנימה שבה מקבלים בני הנוער הללו את המציאות בה הם חיים, מציאות שבה הם מפגינים חוסר אמון בעצמם וללא מרירות הם קובעים שהאשכנזי יגיע לאקדמיה ואילו הם יישארו הרחק מאחור.

תוך כדי השיחה עם בני הנוער, מספר לוי, ביקשו ממנו נערים שהתגודדו סביב הראיון שערך לשתי נערות לדון גם בשאלת היעדרם של מגישי חדשות ואקטואליה מזרחיים. בעקבות הדברים החליט לבדוק את הנתונים וגילה שאכן מתוך 27 מגישים רק 3 הם נשים מזרחיות וגם הן אינן נמצאות בפריים-טיים. הקרובה ביותר לפריים טיים היא קרן מרציאנו שרצועת השידור שלה היא בשעה שבע וחצי בערב. "כל היתר אשכנזים", הוא קובע ומוסיף כי זוהי המציאות גם בתחומי המשפט, הפוליטיקה הממשלה ועוד ועוד. "האליטה תפורה מאותו חומר", הוא משיב לשאלת היעדרם של חרדים ודתיים באותו פריים טיים חד גוני. "הדברים באים לידי ביטוי גם במוצא וגם בשאלת הדתי-חילוני".

לוי אינו מוכן להשלים עם המציאות ואינו מקבל את הטענה שאם לא יעלה את הדברים על סדר היום לא יבחינו בכך בני הנוער וכך אולי יגיעו לשירות צבאי מתוך היעדר תחושת קיפוח. "אני לא מחפש אשמים. לא מעניין אותי בן גוריון והאשמות משנות החמישים. מה שמעניין אותי זה המצב היום ואני אומר בואו נתמודד איתו. אנחנו אחרי 65 שנות מדינה ו-100 שנות ציונות. בואו ננסה לשנות את המציאות. יש זעם וכעס".

לתפיסתו של לוי דווקא העלייה הרוסית נהגה נכון מבחינתה כאשר לא קיבלה את עקרונות כור ההיתוך ובחרה להתבדל ולהסתגר אל תוך דלת אמותיה, הקימה לעצמה מוסדות תרבות וספרות וכך לא הגיעו בתחושת אפסות והדבר נתן להם כוחות לצאת מהמציאות שאיימה עליהם כאשר עלו ארצה.

לעומת זאת כאשר הוא מתייחס לעלייה מאתיופיה סבור לוי כי ישראל עושה לעלייה זו את כל הטעויות שנעשו בשנות החמישים לעולים המזרחיים.

כשהוא נשאל לגבי המגמה מאחורי הסדרה כולה דוחה לוי את המונח 'השד העדתי' והאיום בהתעוררותו. הוא מזכיר שאיש אינו מכנה את הפמיניזם 'השד הפמיניסטי' על אף שגם שם מדובר בדרישה ושאיפה לשוויון. "מה כאן שד? יש כאן בני אדם שרוצים שוויון", הוא אומר. לדבריו המגמה מאחורי הסדרה כולה היא לעורר שיח חברתי וציבורי שאולי יוביל לשינוי בעתיד.

לוי גם אינו מוכן לקבל אמירות מרגיעות ואופטימיות לפיהן המצב משתפר והולך וכך יקרה גם אם לא יעלה את הסוגיה על סדר היום הציבורי. "כולנו רוצים להיות אופטימיים ולהגיד שהמצב משתפר אבל זה לא קורה. כשאני הייתי סטודנט היינו סטודנט מזרחי אחד מול שלושה אשכנזים. זו המציאות גם היום. בנושא השכר אמנם יש עלייה בשכר המזרחיים אבל גם בשכר האשכנזים כך שהפער נשמר. יש שינויים אבל אין שיפור גדול".

בדבריו מתייחס לוי גם למשוואה שאותה לא ערך בסדרה שלו בין האפליה במגזר החרדי לבין זו שבמגזר החילוני. לדבריו היעדרה של השוואה כזו נעשה במכוון. "נורא קל לחילוניים לומר שאצל החרדים יש אפליה, אבל אני רציתי שלא נברח. קח לדוגמא את סיפור הבנות בעמנואל. הסיפור תפס כותרות ראשיות והייתה התגייסות כללית למענן, אבל בימים אלה ממש יש דיון בבית הדין לעבודה שבו יועצת בבית הספר לאמנויות טוענת שפוטרה כי התנגדה למדיניות של אפליה עדתית ואין על כך מילה בעיתונות. אם זה היה אצל החרדים היינו חוגגים. אני אומר לנו בואו נסתכל במחננו פנימה".