בית כלא גלבוע למחבלים
בית כלא גלבוע למחבליםצילום: פלאש 90

בעוד כשבוע ימים צפויה המדינה לשחרר 26 מחבלים רוצחים שדם על ידיהם - הכניעה הראשונה מתוך ארבע שיובילו לשחרור 104 מחבלים כמחווה ישראלית שתלווה את השיחות המדיניות עם הרשות הפלשתינית.

לקראת השחרור עתר ארגון נפגעי הטרור 'אלמגור' לבית המשפט העליון בדרישה לבלום את המהלך. שופט העליון, אליקים רובינשטיין, הורה למדינה להשיב לעתירה עד מחר, יום שלישי ה-6 לאוגוסט.

ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם יו"ר 'אלמגור', מאיר אינדור, על העתירה ועל סיכוייה.

בראשית דבריו מדגיש אינדור את ייחודה של העתירה בהיותה מסתמכת על דבריו של רובינשטיין עצמו בתשובה מהעבר לטענת המדינה שבית המשפט לא יתערב בהחלטת מדינה. רובינשטיין קבע אז כי ניתן לבדוק סבירותו של מהלך מדיני מול ערכי שמירת החוק, ועל בסיס קביעה זו ניצבת העתירה.

לדברי אינדור בהחלטת הממשלה לשחרר את 104 המחבלים קיימת חציית גבולות ממספר פרמטרים שונים. האחד הוא הכוונה לשחרר רוצחים שאפילו ראש הממשלה המנוח רבין סירב לכלול במחוות השחרור של תקופתו. כמו כן העובדה שמדובר בשחרור עוד קודם למהלך מדיני. לטעמו על השופטים לבחון את חשיבות או היעדר חשיבותו של המהלך שטרם החל אל מול חשיבות שמירת החוק.

עוד הוא מזכיר בדבריו את העובדה שמסקנות ועדת שמגר שנועדו לקבוע את הקריטריונים לשחרור מחבלים בעסקאות שונות טרם הובאו לדיון בממשלה וטרם הגיעו לידיעת הציבור. אינדור מוסיף ותוהה כיצד יתכן שרק מבצעי עבירות טרור ימצאו את עצמם תחת מטריית הגנה שאיננה לשאר מבצעי פשעים – מטריית ההגנה המדינית. לדבריו המונח 'חנינה מדינית' נועד לשחרור ממוקד של מרגלים וכיוצא באלה אבל לא לשחרור סיטונאי המוני.

אינדור מוסיף ומציין כי הגורמים השונים אינם לוקחים בחשבון את הפגיעה הנפשית החמורה בבני משפחות החללים והנפגעים מהטרור. פגיעה זו הובילה רבים מהם להסתגרות נפשית וחלקם אף נפטרו בעקבות שחרור מחבלים האשמים ברצח יקיריהם.

בדבריו הוא מדגיש את החשיבות הנפשית שהוכרה עוד בתקופת המקרא לכך שהדין ימוצה עם מבצעי העבירה. על בסיס עיקרון זה הותרה מציאות של גואל דם וגם כיום מגלים מחקרים את תחושת הרוגע הנפשי היחסי כאשר נפגע יודע שהפוגע בו משלם מחיר על מעשיו. "יש בכך תחושה שמערכת הצדק פועלת ואדם משלם ויושב בכלא. כאן פתאום מגלים שהניצחון שלו ממשיך כשהוא יוצא מהכלא. זו תחושת אי צדק הרסנית ובית המשפט שם פס על התחושות הללו".

באשר למגמות העתירה לאור כישלונותיהן של עתירות קודמות מהעבר, אומר אינדור כי אין הוא קבלן הצלחה אלא קבלן מאמץ ולמהלך יש ערך גם ובעיקר "כלפי שמיא". לדבריו "זו מחאה בעלת ערך חינוכי שמבהיר מה ראוי שיהיה ומה לא ראוי". בדבריו הוא מצטט איש ביטחון שאמר לו בעבר כי "אם לא הייתם היה צריך להמציא אתכם כי מספרי המשתחררים היו גדולים יותר בלעדיכם".

בנוסף אומר אינדור כי למחאה יש גם ערך מיידי. זאת כאשר השחרור מובנה בארבעה שלבים ולפני כל שלב  יש לשרי הממשלה ובפרט לשרי 'הבית היהודי' צומת אפשרות "להימלט מהחרפה הזו", ובמילים אחרות – לעזוב את הממשלה.

אינדור משוכנע שהגיעה השעה שמפלגת 'הבית היהודי' לא תימצא בממשלה. "הבית היהודי צריך לשבור ימינה ולצאת מהממשלה. אני לא רואה ברכה בהמשך הישיבה בממשלה. בינתיים אנחנו מאבדים את ספינת הדגל הפרלמנטארית".

את שאלת ה'מה ניתן יהיה לעשות באופוזיציה' פוטר אינדור באיזכור לפיו גם בימים שקדמו להתנתקות נשאלו שאלות בנוסח זה ובשמן נותרה המפד"ל בממשלה וראשיה שילמו על כך בהדחתם. "אין מצווה גדולה להיות שר או סגן שר, אבל יש מצוות לא תעמוד על דם רעך".