הכרויות. אילוסטרציה
הכרויות. אילוסטרציהצילום ארכיון: פלאש 90

זה קורה פעמים רבות. זוג מגיע לייעוץ, לאחר מריבה. שניהם זעופים, פגועים, מיואשים. כל אחד מהם נראה כאילו הוא "גמר" עם האחר, הפעם סופית.

כמה אפשר לסבול? פעם אחר פעם חשבתי שאפשר "לתת צ'אנס", שוב ושוב האמנתי שמשהו ישתנה...לא עוד! נגמר. שבית נחרב.

אבל משהו בפנים אומר שלא...שמתחת לכאב ולייאוש עוד יש אהבה גדולה. אפשר לראותה בדמעות ששניהם מנסים לבלוע, כשהם מצהירים שליבם ריק, דבר אין בו מלבד אפר...אבל אפר לא בוכה!

בלי משים עולות תמונות של זוגות אחרים, שאצלם באמת לא נותר דבר. לא היו שם דמעות, רק ניכור ועוינות. כצפוי, הכאב שחשתי באותם מקרים היה גדול פי כמה.

והלב רוצה לפייס. אילו הייתה לי דרך להראות לשניהם כמה עזה, גם עכשיו, אהבתם. כמה בודדים יישארו שניהם עד לפיוס המיוחל כמה אומללים יישארו אם- חלילה- ימשיכו להקצין את הניכור של עכשיו, עד שבאמת יהיה מאוחר מדי. גם דברים כאלה קורים.

אבל חז"ל לימדו אותי שלא ארצה את חברי בשעת כעסו (אבות, ד, יח), ורבי נחמן לימד שחייב אדם "לצמצם את אור להביות לבי" (לקו"מ, מט)- ככל שהרצון ראוי לשבח, עלינו לצמצמו כדי שלא יגרום לנזק, (מורי מרדכי רוטנברג  בנה את כל משנתו על ה"צמצום" הזה). לכן, מסתבר, אי אפשר לדלג על שלבים. אחרי הפגיעה הקשה, השיקום חייב להיות איטי, ולפעמים בודד.

ואני מנחם את עצמי (ולפעמים גם אותם, אם זה אפשרי בנסיבות הנתונות) בסיפור לוח השנה העברי. כעם, אנחנו יודעים את כאב החורבן, הייאוש, התחושה שהכל נגמר. "ותאמר ציון,עזבני ד', וד' שכחני" (ישעי', מט, יד). אלא שבעומק הדברים האהבה עומדת בעינה, ואולי דווקא עכשיו מופיעים ביטוייה היותר נפלאים: "התשכח אישה עולה מרחם בן בטנה? גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך" (שם). שכחה אין כאן, אבל הפיוס הוא תהליך החייב לקחת זמן.

חודש אלול הוא חודש הגעגועים, מצד אחד "אלול הוא הזמן של חשבון הנפש. בימי הסליחות, הרי בדמעות שאדם בוכה על מעמדו ומצבו, הוא רוחץ את הכלי" (אדמו"ר הריי"ץ, לקוטי דיבורים, א, 70), הריחוק הוא עצם הקרבה, ודווקא בזמן הצער והגעגועים אנחנו מתוודעים לאהבה הכבירה שבינינו לבין בורא עולם: ו"אני לדודי ודודי לי". איזו מחזוריות נפלאה: כאב החורבן מביא לריחוק, והריחוק יוצר געגוע, והגעגוע קרבה, ומתוכה אנחנו מגיעים להתגלות של תשרי,שהיא עמוקה פי כמה מכל שקדם לה.

ואחרי הגאולה...אפשר להניח שגם אז ימשכו מחזורי ה"רצוא" וה"שוב", הריחוק והקרבה, אלא שלא נגלוש לפגיעה אמיתי זה בזו. גם בתוך הטוב העמוק ביותר יש מחזוריות כזו, אבל בעדינות, בכבוד, בלי שהאהבה עצמה תעלם אפילו לרגע. האם זה אפשרי בעולם שלא נגאל? אולי לא לגמרי, אבל לשאוף ולהתפלל וודאי שיש טעם.    

פורסם לראשונה בעלון "על פסיכולוגיה ויהדות" בהוצאת מכון שילה