שנת תשע"ג הייתה במידה רבה שנה של התפכחות. אחרי כמה שנים שבהן נראה היה שהמשבר הכלכלי העולמי מעיב אולי במעט על הכלכלה הישראלית אך איננו מגיע לפתחנו ממש, בשנה האחרונה נדמה שכמעט כולנו כבר חשנו אותו ממש. בניגוד לאירופה ולארה"ב, המשבר בישראל אינו חריף.
אין בישראל מיתון, אלא רק האטה בצמיחה. אין אבטלה משמעותית ויש אפילו עלייה מתונה בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה, כך שבפועל אין סיבה לפאניקה, המצב בהחלט לא נורא. אבל לא נורא זה לא טוב מאוד, אפילו לא טוב. המשבר העולמי, זה שהחל בשנת 2007 ולמעשה עד עתה לא חלף (למרות מה שנראה היה כהפוגות זמניות), נותן את אותותיו בעיקר בקטר הצמיחה העיקרי של המשק הישראלי, היצוא. לאחר שבשנתיים שעברו הצליח המשק להתמודד בדרכים שונות עם המשבר בעולם והיצואנים הצליחו להמשיך ולהראות נתוני צמיחה מרשימים יחסית, בשנה החולפת, תשע"ג, חלה ירידה של ממש ביצוא.
נתון נוסף, משמעותי מאוד, שהעיב על השנה החולפת, הוא חוסר היציבות הפוליטי. בראש השנה אשתקד כבר היה ברור שבחירות חדשות הן הכיוון והמערכת הפוליטית נכנסה לתקופת הבחירות. תקופת בחירות תמיד אינה מתכון מוצלח במיוחד לכלכלה יציבה, אבל התאריך שנקבע לבסוף לבחירות היה גרוע ביותר, וגרם בסופו של דבר לכך שהמדינה התנהלה במשך למעלה מחצי שנה בלי תקציב מדינה מאושר. מציאות כזו מעיבה על המשק כולו, מקשה על הממשלה להגיב ביעילות לאתגרי הכלכלה ויוצרת אי ודאות בשווקים הפיננסיים. גם לאחר שאושר התקציב, התברר שלא מדובר בתקציב של בשורות. גזירות כאלה ואחרות מלוות כל תקציב מדינה, אולם התקציב הנוכחי כלל בתוכו גזירות שהשפיעו על הכיס של כל אחד ואחת מאיתנו. העלאות מיסים, קיצוץ קצבאות ושורה ארוכה של צעדים שייתכן שחלקם מיטיבים עם המשק בכללותו, אך האזרח הפשוט חווה אותם כקושי לא קטן.
דברים אלו שאירעו השנה מצטרפים למגמות נוספות שהחלו כבר בשנים האחרונות, אולם התעצמו מאוד בשנה החולפת. שנה נוספת של סביבת ריבית נמוכה אפשרה אמנם לעסקים לנשום ולבועת הנדל"ן להמשיך ולצמוח, אבל היא העצימה מאוד את הפגיעה בחסכונות הציבור ובמיוחד בחיסכון הפנסיוני. השנה החולפת הייתה גם השנה שבה שקיעתה של הבורסה הישראלית הפכה ממגמה למציאות, והטלטלה הניהולית שהגיעה לקראת סוף השנה נתנה לכך ביטוי נוסף.
ואולם, למרות כל זאת, חשוב לזכור כי מצבה של ישראל אינו נורא כפי שיכול היה להיות. מרבית הישראלים שורדים עם הראש מעל המים, בעיקר בזכות אחוזי האבטלה הנמוכים יחסית, הצריכה הפרטית לא נבלמת ובכלל, לא כל כך נורא כאן. בראש השנה, שהוא גם זמן התפילה על פרנסת השנה הבאה, נזכור להתפלל לא רק על הכיס הקטן שלנו, אלא גם על פרנסתה של המדינה כולה.
הקיצוץ לא עובד
הפחתת קצבאות הילדים תורצה על ידי שר האוצר לפיד וסגנו, מיקי לוי, בצורך להוציא את החרדים לעבודה. בבסיס הפחתת הקצבאות עמדה הטענה שלא מדובר רק בשיטה לחסוך כסף, אלא בדרך להעביר את הציבור החרדי והערבי שינוי תרבותי. ההיגיון הוא פשוט לכאורה: ברגע שנמוטט את משענת הקצבאות, נגרום לאנשים שחיים מהן להבין שהדרך היחידה הפתוחה בפניהם להתקיים היא באמצעות עבודה. אנשים אלו יחפשו וימצאו עבודה, ייצאו ממעגל העוני ולא יהיו זקוקים יותר לקצבאות. כחלק מהתעמולה לקראת צעד כזה עולה תמיד הטענה שמדובר בשתי תרבויות שונות, זו של קצבאות וזו של עבודה, וכי הקיצוץ נועד לגרום למהפך תרבותי, לא פחות. מטרתו של השינוי הזה לכאורה היא הפחתת העוני, הכרוך ב"תרבות של קצבאות", והמרתו בחיי רווחה הבאים לכאורה בצמוד ל"תרבות של עבודה".
הטיעון נשמע מפתה. נוריד את הקצבאות ועם ישראל ינהר בהמוניו אל לשכות התעסוקה וייצא משם עני פחות ועצמאי יותר. אולם באופן לא מפתיע הנתונים אינם תומכים בתיאוריה. ערב הקיצוץ הנוכחי בקצבאות פרסם הביטוח הלאומי שורה של נתונים שזכו להתעלמות מוחלטת של שר האוצר וסגנו, כמו גם דוברים אחרים של 'יש עתיד'. על פי הנתונים, קיצוץ הקצבאות צפוי היה להגדיל את שיעור העוני במיוחד בקרב ילדים. שיעור העוני בקרב ילדים בישראל הוא הגבוה ביותר במדינות הOECD וכעת הוא צפוי לעלות מ35.6 אחוזים ל37 אחוזים. במונחים מספריים התמונה נשמעת קודרת אפילו יותר. על פי הערכות כלכלני הביטוח הלאומי, 35 אלף ילדים צפויים להתווסף למעגל העוני רק בעקבות קיצוץ הקצבאות. נתון נוסף, המוגדר כעומק העוני, כלומר עד כמה העניים עניים, צפוי גם הוא לזנק בשיעור חד של 11 אחוזים בעקבות קיצוץ הקצבאות.
בדרך כלל קיימת נטייה לטעון שכל הנתונים הללו נכונים לטווח הקצר, אולם בטווח הארוך נוצר תיקון טבעי. נכון אמנם שבאופן מיידי לאותן משפחות יש פחות כסף, אולם בטווח הארוך הן תשתלבנה במעגל העבודה וגם לילדיהן יהיה יותר כסף. מדובר בנתון שנשמע אמנם מאוד הגיוני, אך הוא אינו מגובה בנתונים. על מנת להעלות את הטיעון, יש צורך למצוא מקרה שבו תהליך מעין זה אכן אירע, אך למרבה הצער הדבר בלתי אפשרי. נתונים על הפחתת תחולת העוני מחוברים כמעט תמיד להעלאת קצבאות בקרב אוכלוסיות חלשות, וכן להפך. הסיבה המרכזית לכך היא שהטענה שיציאה לעבודה תוציא את אותם האנשים ממעגל העוני אינה נכונה. אמנם העוני בקרב משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים הוא נמוך יחסית, אבל במרבית המקרים משפחות שבהן היציאה לעבודה נבעה מאילוצים כדוגמת קיצוץ קצבאות תצטרפנה דווקא לקבוצה קטנה זו. כך ניתן לראות שבמקביל לקיצוץ הקצבאות העקבי שהיה בישראל מאז תחילת שנות האלפיים, עלתה תחולת העוני דווקא בקרב משפחות עובדות.