לא עניין לתביעת דיבה. פרשנות משפטית

אנשי תנועת 'אם תרצו' למדו דרך תביעת דיבה כושלת שמחלוקות אידיאולוגיות לא פותרים בבית המשפט.

יאיר שפירא , ט' בתשרי תשע"ד

בית משפט
בית משפט
צילום: פלאש 90

את פסק הדין הזה הביאו אנשי 'אם תרצו' על עצמם.

הכול התחיל כאשר 'אם תרצו' הסירו את הכפפות. התנועה הציונית הצעירה שקמה לאחר מלחמת לבנון השנייה החלה להלום בשתיים מתוך שלוש צלעות משולש הברזל הפוסט-ציוני בישראל - האקדמיה והקרן החדשה לישראל. המסרים היו בוטים (מדויקים, אם יורשה לי) ולרגע היה נדמה שגם אפקטיביים. הקרן החדשה לישראל נאלצה להסיר את חסותה מארגונים קיצוניים במיוחד. אפילו באקדמיה התבלבלו לרגע והחלו לעשות קולות של בדיקה האם באמת חובתם להמשיך לפרנס מרצים שקוראים להחרים את המוסדות שהם מלמדים בהם.

אך ההלם הראשוני חלף והצלע השלישית במשולש, העיתונות, חברה לשתיים האחרות למתקפה כוללת על רונן שובל וחבריו. בין השאר פתח קמפיינר של ארגוני שמאל, תל אביבי בשם רועי ילין, קבוצת פייסבוק שכותרתה 'אם תרצו - תנועה פשיסטית'. לא ברור מדוע מכל המשמיצים דווקא את ילין החליט שובל לגרור לבית המשפט, אבל הכוונה הייתה ברורה - תביעה למען יראו וייראו על סך של יותר משניים וחצי מיליון שקלים. העילה העיקרית הייתה כותרת קבוצת הפייסבוק, המשווה בין 'אם תרצו' ובין התנועה הפשיסטית. שתי עילות אחרות היו פוסטים שפורסמו במסגרת הקבוצה שיצרו השוואה עם התנועה הנאצית. באחד נטען כי 'אם תרצו' פרסמה קריקטורה בסגנון דר שטרימר ובה מופיעה נעמי חזן (היו"ר הקודמת של הקרן החדשה לישראל). השני הוא פוסט מקניט שפורסם לקראת יום זכויות האדם, בו צעדו גם חברי 'אם תרצו'. "סבו של אבי לא היה יהודי טהור" נכתב שם "האם אוכל לצעוד בקבוצתכם מחר במצעד זכויות האדם?"

בסופו של דבר קבע שופט בית המשפט המחוזי בירושלים רפאל יעקבי שהשוואה ל'דר שטרימר' לגיטימית, שכן ההשוואה היא לטכניקה של העיתון הנאצי ולא למטרותיו. הרמיזה על כך ש'אם תרצו' דוגלת בתורת הגזע היא אכן שקרית ועולה לכדי הוצאת דיבה. ואחרון ומשמעותי, השופט קבע כי כינויה של 'אם תרצו' בתואר פשיסטית יש בו משום אמת בפרסום. לדבריו "אין לראות אמירה זו כמצביעה על זהות מלאה בין עקרונות התובעת לבין הפשיזם על כל רכיביו, אלא רק על קווי דמיון מסוימים לפשיזם ולא מעבר לכך". הוא מצא כי "לקיומם של קווי דמיון מסוימים יש אחיזה בעצם הדגשת הלאומיות על ידי התובעת". נדגיש, השופט לא קבע ש'אם תרצו' היא תנועה פשיסטית, אלא קבע שמכיוון שהפשיזם הדגיש את הלאומיות, הרי שיש אמת בטענה כי תנועה שמדגישה את הלאומיות היא בעלת קווים פשיסטיים. זו אמנם לא הקביעה האינטליגנטית ביותר שנרשמה בבתי המשפט בישראל, אבל שופט הוא לא פילוסוף ומחלוקות אידיאולוגיות לא פותרים בבית משפט. ועל הטעות הזאת משלם עכשיו שובל בכותרות חגיגיות בעיתונות ובאתר הקרן החדשה לישראל המכריזות כי בית המשפט קבע שהתנועה שלו היא פשיסטית.

עד כמה גדולה הטעות לנסות ולברר אידיאולוגיות בבית המשפט מתברר כשמגלים שהעד המומחה שהותיר את חותמו על פסק הדין הוא דווקא תומר פרסיקו. הרבה מומחים ידועי שם לתורות דתיות וליהדות בפרט יושבים באקדמיה. באינטרנט יושב פרסיקו. את הדוקטורט בנושא רוחניות עכשווית הוא כותב באוניברסיטת תל אביב. באינטרנט הוא כותב בלוג בשם 'לולאת הא-ל', בלוג שהוא פריט פופולרי ברשימת האתרים המועדפים של גורי אינטלקטואלים ישראלים. פרסיקו, קל כתיבה ורב תושייה, הפך בשנים האחרונות למרואיין מבוקש בנושא יהדות ורוחניות ישראלית. אך כיצד זה הפך בבית המשפט חופר רוחני כפרסיקו גם למומחה לאידיאולוגיות פוליטיות חילוניות, לצד מלומדים ידועי שם כפרופסור אבי דיסקין ופרופסור זאב שטרנהל (שהעידו גם הם במשפט, משני צדי המתרס, אבל לא זכו להשפיע כמו פרסיקו על פסק הדין)? מה לפרסיקו ולשובל?

הכול התחיל מספר שפרסם שובל לפני יותר משלוש שנים, 'אם תרצו, כוכב מישראל, מניפסט לציונות מתחדשת', שבו הוא פורשׂ את משנתו. מוטי פוגל, איש יקר, חכם ופעיל שמאל (אף אחד לא מושלם), קטל את הספר בבלוג הביקורת שלו 'קונונסנס'. "שובל נוטל מתורת הרב קוק את האלמנטים הלאומניים ביותר שקיימים בה, מבלי לקבל על עצמו את מערכת הנורמות ההלכתיות שנלוות אליה", כתב פוגל. "התוצאה היא תוצר תפלצתי של המחשבה הקוקניקית לדורותיה - קליפה של לאומנות שמרנית, ללא תוכן מחייב". פרסיקו, על פי תצהירו בבית המשפט, קרא את פוגל ורץ לקנות את הספר של שובל. אבל הוא לא זיהה את שורשי הלאומיות של שובל ברב קוק, אלא דווקא בהוגים גרמנים. "התרשמתי שהעקרונות והערכים ששובל מטיף להם דומים להפליא לערכי הלאומנות של הרומנטיקה הגרמנית של המאה ה19, אשר פיתחה את רעיון האומה כיצור אורגני חי ונושם, שהפרטים הם חלקיו, וכן את רעיון הקשר הבל יינתק בין עם מסוים לארצו ולאדמתו".

פרסיקו זיהה את רעיונותיו של שובל עם הרעיונות של הוגי תנועת הרומנטיקה הגרמנית, הרדר ופיכטה, ונרעש מכיוון שהגות זו השפיעה גם על התנועות הפשיסטיות באיטליה ובגרמניה. פרסיקו היה עשוי להיות נרעש לא פחות, אגב, כאשר היה מגלה כי הלאומיות הרומנטית הגרמנית השפיעה עמוקות גם על ראשי הציונות - בעיקר אלו שמוצאם בבתים המסורתיים של מזרח אירופה. הם נרעשו כאשר מצאו את האידיאולוגיות החדשות מתאימות למסורת יהודית משיחית עתיקה אשר גם היא, תאמינו או לא, "פיתחה את רעיון האומה כיצור אורגני חי ונושם, שהפרטים הם חלקיו, וכן את רעיון הקשר הבל יינתק בין עם מסוים לארצו ולאדמתו".

עם תגליתו המרעישה ועם מכשיר הקלטה הגיע פרסיקו כמה חודשים מאוחר יותר לפגישה עם שובל ועם הרב ניר מנוסי. המוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' הפגיש את השלושה לשיח אינטלקטואלי. תמליל ההקלטה של המפגש היה לראיה במשפט הדיבה. בתמליל מתעקש פרסיקו כי הרומנטיקה הגרמנית נשקפת מספרו של שובל. שובל מצדו מודה בהיכרות עם הרומנטיקה הגרמנית, אך טוען כי שורשי האידיאולוגיה שלו לא נמצאים שם, אלא דווקא במוסר היהודי. כאשר פרסיקו מתעקש על נקודות דמיון, שובל טוען שייתכן שהן קימות אך ורק ברמה הצורנית.

ד"ר שלמה פישר (האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל אביב), מומחה לנקודת התפר בין דת ורעיונות פוליטיים, מציין במאמרו 'הציונות הדתית על סף האלף השלישי' כי "אמנם חוקרים שונים כבר ציינו דמיון בתוכן וביחס לרעיון בודד זה או אחר בין מחשבת הרב קוק ובין הוגים כגון שלינג ופיכטה. אולם כמדומני שאפשר להבין נקודות דמיון אלו בצורה הטובה ביותר בתוך ההקשר של דמיון בדפוס ובסגנון אינטלקטואלי".

דמיון צורני הוא אפוא עניין מתעתע. ספק אם שובל עצמו יכול להישבע האם מקור ההשפעה הדומיננטי שלו הוא הרב קוק או פיכטה. פרסיקו בוודאי שלא יכול לעשות זאת. גם לא השופט.

"מסתבר שאם תרצו תנועה פשיסטית", כתב השבוע פרסיקו בחגיגיות על קיר הפייסבוק שלו. הוא מעוות כמובן את פסק הדין, שבו נכתב שיש "קווי דמיון מסוימים ולא מעבר לכך" בין רעיונותיו של שובל ובין רעיונות פשיסטיים. וגם הקביעה הזו, כאמור, התבססה על עדותו של פרסיקו עצמו, שהתעקש שרעיונותיו של שובל מזכירים את אלו של הרומנטיקה הגרמנית, ועל העובדה שהרומנטיקה הגרמנית השפיעה בין השאר גם על התנועות הפשיסטיות. אכן, לולאת האל.

עדות תחת לחץ

מי סחט את ל'? על השאלה הזאת ניסה לענות השבוע שופט בית משפט השלום בתל אביב, שמאי בקר. בתחילה נראתה התשובה מובנת מאליה. ל', שיפוצניק כושל, קיבל 140 אלף שקלים מא' בתמורה לשיפוץ ביתו. הגימור והאמינות של ל' לא היו מהמשופרים כלל, וא' נאלץ לקחת בעל מקצוע אחר כדי לסיים את העבודה. הוא דרש מל' החזר של 100 אלף שקלים, אבל זה סירב. א' יצא במסע להשבת כספו.

בתחילה הוזמן ל' אל עיר אחרת, שם ארבו לו א' וחבריו ואיימו עליו. הכסף לא הושב, ולאחר מספר שבועות הגיע א' לחצר ביתו של ל'. ל' ישב עם חברים בחצר, ושוב סירב להיענות לדרישה. אז הודיע א' כי שלב הדיבורים הסתיים. מיד הופיעו בחצר ארבעה אופנוענים לבושי קסדות, הצמידו אקדח לראשו של ל' וגררו אותו לתוך ביתו, שם הפליאו בו את מכותיהם. האופנוענים עזבו את החצר, ומיד אחריהם עזב גם א'. כך לפחות העידו במשטרה ל' וחבריו ההמומים. אלא שלבית המשפט הם לא העזו להגיע. ל' עצמו הובא לבית המשפט לאחר שהוצא נגדו צו הבאה, ואז מסר עדות מהוססת. עד אחר טען כי אל חצרו של השיפוצניק הרשלן מגיעים מדי ערב מתלוננים רבים, והוא אינו מצליח לזכור עוד את המקרה הספציפי. חבר נוסף לא הצליח להוציא מעל דוכן העדים יותר מגידופים על ל' עצמו, ושלישי ביקש בגילוי לב להעיד מאחורי פרגוד.

א' טען בבית המשפט כי לא היה בחצר, וכל מקרה האופנוענים אינו קשור אליו. הוא הצביע על בעיית האמינות של העדים, שהעידו בביטחון במשטרה ובגמגומים בבית המשפט. השופט בקר קבע כי יש לעדים סיבה טובה מאוד לחשוש מאדם שפותר בעיות בעזרת שכירי חרב, ושהדבר מסביר בהחלט את התנהגותם המשונה בעת המשפט. הוא הרשיע את א'.

ואתם הישמרו מלקוחות כמו א', וכמובן גם משיפוצניקים מסוגו של ל'.