סודו של ר' אברום זצ"ל

כל הנהגותיו של הרב אברהם שפירא זצ"ל היו דוגמה לציווי "שוויתי ה' לנגדי תמיד". שש שנים לפטירתו.

הרב אברהם ישראל סילבצקי , ט"ו בתשרי תשע"ד

הרב שפירא זצ"ל
הרב שפירא זצ"ל
פלאש 90

בימים של בירור ותהייה בציונות הדתית על גווניה, עת שאלות רבות בהנהגת הציבור עולות על הפרק בפתחם של ימי מבחן קשים, נזכרים אנו בערגה בדמותו מלאת ההוד של מורנו ורבנו הנערץ, מרן הגר"א שפירא זצ"ל.

שוב עולות לנגד עינינו שעות הרות גורל בהן ישבו רבנים ומנהיגים סביב שולחנו הקטן בביתו הצנוע, מביטים בעיניו החכמות החודרות של מו"ר, מחכים בדריכות למוצא פיו, מצפים להכרעתו הברורה, מבקשים ליטול עצה ותושייה מדעתו הרחבה, דעת התורה.

נזכרים אנו בימים שבהם גם מנהיגים שונים, מפקדי צבא, ביניהם גם כאלה הרחוקים מתורה ומצוות, היו שוחרים לפתחו. מהם המבקשים ללמוד מפיקחותו, מהם המנסים לשכנעו לסור מדרכו הברורה, וכולם יוצאים נפעמים, נדבקים בנהרת זיו פניו המאירים. באחת הפעמים לקח אותי הצִדה בחדר המדרגות בצאתו מבית הרב אחד מן האלופים ואמר לי בזו הלשון: "דע לך שפגשתי הרבה רבנים גדולים (אותו אלוף היה מעורב בין השאר בהקמת הנח"ל החרדי) אך מעולם לא זכיתי לפגוש אדם כמו הרב שלך. כזו פיקחות, כזו חוכמה, כזו חיות ורעננות. ילד בגוף של אדם זקן".

לא פעם מצאתי את עצמי מתבונן בפליאה כיצד מו"ר מהווה למשל כתובת להתייעצות בשביל בחור צעיר בן ארבע עשרה לערך שהיה בתחילת דרכו בישיבה התיכונית וביקש לסדר לעצמו נכון את היום, ודקות מועטות אחר כך מכריע בענייני פיקוח נפש ומורה לאחד משרי הממשלה לפעול בעניין מסוים. כיצד לבו הרחב מכיל קטן כגדול באותה תשומת הלב ובאותה הדאגה, עד שנראה היה שמצוקותיו של בחור צעיר הטרידוהו כשאלות הרות גורל לכלל ישראל.

תורה היא וללמוד אנו צריכים. ואף שאין ביכולתנו לעמוד על כל גודל אישיותו של רבנו, גדלותו הבלתי נתפסת בתורה ובעבודת השם, עם זאת אין
כתלמידיו חשנו כמעט כיצד מוסרי התורה לדורותיהם מתקבצים סביב שולחנו ומדברים מתוך גרונו. רבנו היה אומר דרך קבע כי בעל קצות החושן מבקר בביתו מדי מוצאי שבת
אנו פטורים מלעמול ולנסות להבין ולו במעט את סוד כוחו האדיר של רבנו הגדול. במה נתייחד עד שנתמזגו באישיותו המופלאה תורה, כהונה ומלכות גם יחד בהיותו מורה הוראה לכלל ישראל, מוסר התורה לדורות בהעמידו תלמידים לאלפים, כהן זריז בעבודת ה' בכל דרכיו ומנהיג, מורה דרך לצאן עדתו.

בתחילת חלק אורח חיים של השולחן ערוך פתח הרמ"א: "שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני האלוקים". על כך הוסיף הגר"א בביאורו שם ארבע מילים: "וזהו כל מעלת הצדיקים". לימדנו הגאון כי גדלותו של הצדיק נמדדת לפי דרגתו בשוותו את ה' כנגדו, עד כמה הולך הוא לפני האלוקים. ההליכה לפני ה', נוגעת היא בברית העמוקה ביותר בין אדם לאלוקיו. מרוממת היא את כל רובדי חייו להיות מפגש מתמשך ובלתי אמצעי עם אל חי. כגודל דרגת ה"שיוויתי" של האדם, כך עבודת השם שלו המתפרטת בכל הליכותיו.

אם נוכל אנו, כתלמידים, לציין את מעלתו של מורנו ורבנו, נאמר כי ר' אברהם זצ"ל הלך כל ימיו לפני האלוקים. כך בשבתו ובקומו, בתורתו, בתפילתו, בהנהגתו ולמעשה בכל עבודת חייו.

כל מהותו - תורה

נראה כי הכרת המעלה העיקרית של הצדיק, כפי שביאר הגר"א, שופכת אור על כל הנהגותיו, ומגלה טפח מעולמו הפנימי גם לעיני הסובבים אותו המבקשים להידבק באורחותיו. אינו דומה לימוד התורה של ההולך לפני ה' ללימוד תורה של אדם אחר. עמלו הטהור של ההולך לפני ה' בתורה, יוצא בהכרח מכלל השגת ידיעות של תורה והופך למפגש חי עם דבר ה'. עומד הוא על "סודה של תורה" (רש"י שבת פ"ח ע"ב ד"ה למיימינים) עד שהתורה נמסכת בעצמותו להיות חלק בלתי נפרד מאישיותו ומהווייתו – "תורה דיליה". כך הייתה תורתו של מו"ר עד שהוא ותורתו חד היו, דבר שהיה ניכר למי ששימשו ולמד עמו.

מעבר לשיעורים הכלליים, בשיעוריו בקצות החושן במוצאי שבת שהיו מתקיימים סביב לשולחנו ללא הכנה מוקדמת היו נחשפים תלמידיו לשכל של תורה יוצר ומחדש, עוקר הרים וטוחנן זה בזה ונושא ונותן בחדווה עם מעתיקי השמועה. קשה לבטא חוויה ייחודית זו, אך כתלמידיו חשנו כמעט כיצד מוסרי התורה לדורותיהם מתקבצים סביב שולחנו ומדברים מתוך גרונו. עניין זה היה רבנו מדגיש בשיעוריו עד שהיה אומר דרך קבע כי בעל קצות החושן מבקר בביתו מדי מוצאי שבת.

דבקותו העצומה של מו"ר בתורה עד שהפכה למהות חייו נגלתה לעיניי לצערי גם בנסיבות לא רגילות, בעת שאושפז לטיפול בבית החולים וקיבל חומר הרדמה וטשטוש. מעת שהתחיל הטשטוש להשפיע, נעצמו עיניו של רבנו ולאחר כחצי דקה החל ממלמל פסוקים ללא הרף וממש לא פסק פומיה מגירסא גם בהיותו מטושטש לחלוטין (מילותיו הראשונות היו "חסד לאברהם..."). באותם רגעים זכיתי לראות מה הוא ספר תורה חי, כיצד הפך ההולך לפני האלוקים להיות כל מהותו, חלבו ודמו – תורה.

גם תפילתו של ההולך לפני ה' שונה במהותה מכל תפילה אחרת. ממערך של בקשות והודאות הופכת היא לחוויה קיומית ומציאותית של גילוי אלוקות (ראה בכוזרי מאמר שלישי י"ט). את תפילתו של רבנו בעומדו לפני ה' קשה לתאר במילים, בהיותו כל כולו מרוכז ודרוך בתפילה. בחזרת הש"ץ לא היה מסיר עיניו מן הסידור והיה עוקב מילה במילה אחרי בעל התפילה. כל שעמד במחיצתו בעת התפילה היה מבין באופן מוחשי עמידה לפני ה' מה היא. מכוח היותו הולך תמיד לפני האלוקים לא אכל רבנו לחם בימות החול בשנים האחרונות לחייו, מכיוון שהרגיש בעצמו שכוח הכוונה שלו בברכת המזון, שהיה תמיד מתוך סידור או ברכון, נחלש.

הוא הדין והיא המידה גם בכל הנהגת חייו של מורנו ורבנו ובסופו של דבר גם בדרך הנהגתו את הציבור. בהיותו הולך לפני האלוקים חי בצניעות ובפשטות. מעולם לא רצה להנהיג מצד עצמו ומעולם לא בחר בשררה. כבן ירושלים העתיקה, מגדולי תלמידי ישיבת עץ חיים וחברון שהיה עילוי עצום ונערץ על ידי גדולי הדור הקודם וכל עולם התורה היה פתוח לפניו, קבע את מושבו בישיבת מרכז הרב הקטנטונת דאז מתוך אמונה בצדקת דרכה ומתוך הכרה ביכולתם של בני הנוער הישראלי להתחבר לתורה, להתגדל בה ולהשפיע על כלל היישוב בארץ ישראל.

גם התמנותו לדיין כתוצאה מפנייתו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל ולאחר מכן התמנותו לראש אבות בתי הדין, ראש הרבנים בארץ ישראל, נעשתה בהשתדלות אחרים, בעוד הוא ספון בבית המדרש בד' אמות של הלכה והוראת התורה. נקי היה לחלוטין מכל פניות ומכל אינטרסים אישיים וגם בהנהגת הציבור היה כמלך "שאין על גביו אלא ה' אלוקיו" (הוריות י"ב ע"ב) בכל הליכותיו. בהתהלכו לפני האלוקים פחד מה' לבדו ולא משום דבר אחר זולתו. נדמה כי זה היה סוד קסמו המיוחד של רבנו. בכך היה טמון כוח המשיכה הפלאי שמשך אליו גם את הרחוקים והתועים, ועורר פליאה והתפעלות.