יהללונו זרים

להמלצות וגם למחמאות הכלכליות של גופים בינלאומיים כמו OECD וסוכנויות הדירוג יש יתרונות רבים, אבל גם לא מעט חסרונות

שלמה פיוטרקובסקי , ל' בתשרי תשע"ד

נציגי OECD בישראל
נציגי OECD בישראל
יוני קמפינסקי

חברת דירוג האשראי S&P אשררה בסוף השבוע שעבר את דירוג האשראי של מדינת ישראל ברמה של +A. תחזית הדירוג יציבה.

אשרור הדירוג מפורסם בהמשך לביקור השנתי שערכו נציגי החברה בישראל לפני כחודש ובמהלכו נפגשו עם שר האוצר והנהלת משרד האוצר ובנק ישראל ובכירים נוספים במגזר הציבורי והעסקי. בחברה הסבירו כי אשרור הדירוג מגיע בין השאר על רקע המשמעת הפיסקלית שבאה לידי ביטוי בהעברת תקציב 20132014, שכתוצאה ממנה צופה חברת הדירוג ירידה קלה בנטל החוב הציבורי.

התחזית היציבה של הדירוג משקפת את דעתם של האנליסטים שממשלת ישראל תמשיך במדיניות של משמעת פיסקלית וההשפעה של הסיכונים הביטחוניים על הכלכלה הישראלית תישאר נמוכה ובשליטה. מדובר בחדשות טובות, וכדרכן של חדשות כאלה שר האוצר לפיד הזדרז לברך. לדבריו, "אשרור הדירוג הבינלאומי של ישראל מהווה הוכחה נוספת לכך שיש להמשיך במדיניות הכלכלית האחראית, כפי שבאה לידי ביטוי בתקציב 20132014".

אולם הודעתו של שר האוצר מבטאת מלבד שביעות רצון מעצם ההחלטה, שמשפיעה בין היתר על שיעור הריבית שהמדינה חייבת לשלם מדי שנה על חובותיה, גם רובד עמוק יותר. במהלך השנים הפכה קביעת המדיניות הכלכלית הישראלית ליותר ויותר מוטה על ידי אוראקלים בינלאומיים. שרי האוצר בעשורים האחרונים השקיעו מאמץ רב בעבודה מול גורמים בינלאומיים שונים, בין היתר על רקע לקחי המשבר הכלכלי הקשה של אמצע שנות ה80. כך החלו לתפוס גופים כדוגמת הבנק העולמי וקרן המטבע, ובהמשך גם OECD וסוכנויות הדירוג השונות, משקל רב יותר ויותר בקביעת המדיניות הכלכלית. המלצותיהם של הגופים הללו הפכו לתוכניות פעולה של ממש, והערכותיהם לגבי מצבה של ישראל הפכו לאינדיקציה לגבי הצלחה או כישלון של מדיניות כלכלית כזו או אחרת.

מדובר בתהליך שבחלקו הוא מבורך, משום שהוא מחייב את ראשי המשק לעמוד בסטנדרטים של גופים שקשה מאוד למדינה קטנה יחסית כמו ישראל לעשות עליהם מניפולציה. את האזרח הבוחר ניתן לרמות ביתר קלות מאשר את כלכלני קרן המטבע, משלחת OECD או האנליסטים של S&P. אלא שכמו בעוד דברים טובים, גם כאן אנו הישראלים מומחים גדולים ביציאה מפרופורציה.

מרבית הגופים הבינלאומיים המשמשים כאוראקלים לראשי האוצר וקברניטי המשק אינם חפים בעצמם מאינטרסים, וגם אם הם אינם מייצגים אינטרס ממשי הם מייצגים תמונת עולם חלקית. סוכנויות דירוג האשראי, למשל, מוטרדות אך ורק מיכולתה של המדינה להשיב את חובותיה. עניים שמסתובבים ברחובות חסרי אוכל ידאיגו את הסוכנות רק אם הם מבטאים פוטנציאל לערעור הסדר החברתי. קרן המטבע והבנק העולמי רואים לכאורה תמונה רחבה יותר, אולם גם שם טובת האזרח איננה על השולחן. גם גוף הוליסטי יחסית כדוגמת OECD אינו מודע תמיד למורכבות החברתית. המלצותיו ראויות אמנם לבחינה מעמיקה, אך אינן צריכות להיות בבחינת כזה ראה וקדש.

מקצוע ביד?

אחת המשימות שנטל על עצמו שר החינוך הרב שי פירון היא השבתו של החינוך המקצועי למערכת החינוך במדינת ישראל. אם אתם בני 56 ומעלה, ייתכן שתזכרו את בחינות הסקר שנערכו בסוף כיתה ח', ואשר קבעו מי מבוגרי בתי הספר העממיים (כך הם נקראו באותם ימים) יזכה ללמוד בתיכון עיוני ומי ייאלץ ללמוד בתיכון מקצועי. הדרך היחידה לעקוף את הסינון הייתה במערכת החינוך הפרטית, אשר מטבע הדברים הייתה רלוונטית רק לשכבות המבוססות. באותן השנים החינוך המקצועי בישראל הקיף חלק ניכר מאוד מבתי הספר התיכוניים, ורבים מאוד מתלמידי התיכונים יצאו מהם עם תעודה מקצועית שאפשרה להם לצאת לשוק העבודה בסמוך לסיום השירות הצבאי. מכונאים, עוזרי חשמלאים ואפילו חקלאים יצאו מבתי הספר כשהם מוכנים לחיי עבודה ויצירה. מנגד, דרכם של אותם צעירים להשכלה גבוהה, ומתוך כך גם למוביליות חברתית, נחסמה כמעט לחלוטין. בבתי הספר המקצועיים ניגשו התלמידים לבחינות בגרות ייחודיות אשר הותאמו למסלול הלימודים, וקיבלו מה שכונה אז תעודת בגרות מקצועית שלא ניתנת להשלמה לתעודה עיונית.

מאז שבוטלו בחינות הסקר בראשית שנות השבעים, החל תהליך גוויעתו של החינוך המקצועי. זה התחיל בכך שהמסלול העיוני הפך לנגיש ופתוח לכול, והמשיך בהחלטה מודעת של המדינה לייבש תקציבית ומנהלתית את החינוך המקצועי. מאז נדרשו, לפחות באופן תיאורטי, כל תלמידי התיכון בישראל להגיע לתעודת בגרות עיונית.

המצב שנוצר יצר בעיה כפולה. מחד, לא ניתן מענה מתאים לתלמידים שהמסלול העיוני קשה להם ואילו המסלול המקצועי יכול היה להעניק להם הרבה יותר, לאישיות ולחיים. מאידך, המדינה הפסידה קאדר עצום של עובדים צעירים ומיומנים לשורה ארוכה של מקצועות שההכשרה המקצועית הנדרשת להם איננה אקדמית אמנם, אבל דורשת תקופת לימוד לא קצרה.

ההכרה שייבוש החינוך המקצועי הייתה טעות מחלחלת כבר שנים רבות, אולם כעת הגיע שר חינוך, הרב שי פירון, שכאמור הפך את הנושא לאחד מדגליו. לכאורה מדובר בבשורה משמחת מאוד, אך יש לזכור שבצדה של הבשורה קיימת גם סכנה לא מבוטלת. ביטוי לסכנה נתן השר סילבן שלום בישיבת הממשלה החגיגית ערב פתיחת שנת הלימודים. "אתם לא תחזירו את החינוך המקצועי לעיירות הפיתוח", קרא השר שלום, "אם אתם רוצים חינוך מקצועי אז בבקשה, אבל רק כששרי הממשלה ישלחו את הילדים והנכדים שלהם לחינוך המקצועי נסכים שתחזירו את זה לשאר המקומות. קודם בצפון תל אביב, אחר כך בירוחם".

דברי השר שלום ושרים נוספים מזכירים שייבוש החינוך המקצועי לא נעשה מתוך גחמה. מה שהתברר במהלך השנים הוא שחינוך מקצועי מונע מוביליות חברתית. כבר בשלב מוקדם מנותב הילד למסלול שמקבע אותו במקצוע ובשכבת אוכלוסייה מסוימים שהדרך ליציאה מהם ארוכה. חינוך טכנולוגי ראוי צריך לתת מענה לבעיה הזו. במידה שפתרון כזה לא יינתן, נזקו של החינוך המקצועי המתחדש עלול לעלות על תועלתו.