צו איסור פרסום - רלוונטי?

האם בעידן האינטרנט, הפייסבוק והוואטסאפ יש טעם בהוצאת צווי איסור פרסום? תשובות המומחים לשאלת העיתון "בשבע".

ישי פרידמן , כ"א בכסלו תשע"ד

"הזמר המפורסם", בשלב המטושטש
"הזמר המפורסם", בשלב המטושטש
פלאש 90

המערב הפרוע של האינטרנט / עו"ד אילן בומבך

כאשר בית משפט מוציא צו מתחת ידו, הפרתו עלולה לגרור אישום בביזיון בית המשפט. זו דרך ההתנהלות במדינה דמוקרטית. את החלטות בית המשפט יש לקיים.

לכל צקצקני הלשון, הממהרים להקריב את שלטון החוק על מזבח חופש הביטוי, כביכול, אומַר שהאינטרנט אינו עיר מקלט מפני עולו של החוק, שבחסותו איש הישר בעיניו יעשה.

פדופיליה אסורה בחוק, ואין נפקא מינה אם הפשע מבוצע באמצעות האינטרנט או לא. כשם שיש לציית לחוק האוסר עליה, גם באינטרנט, כך יש לכבד גם את צו איסור הפרסום שהוציא בית המשפט.

יהיו שיאמרו שקשה לאכוף את החוק בתנאים אלה. בדיוק משום כך יש לתקן את החוק, כך שמי שמפר צו איסור פרסום, לרבות באינטרנט, יחויב בפיצוי של מאות אלפי שקלים לנפגע, ללא הוכחת נזק. זאת מלבד הסנקציות הפליליות האחרות הקיימות בחוק, שלא נוהגים להפעילן.

כך מי ששמו פורסם בניגוד לצו, ואין זה משנה היכן, יוכל לתבוע את מפרסם שמו, גם אם הוא פורסם בסטטוס ברשת חברתית. בנוסף לכך, כפי שהרשתות החברתיות יודעות להסיר תכנים פוגעניים, כמו סטטוסים אנטישמיים למשל, יש להורות להן בחוק למחוק פרסומים בניגוד לצו בית משפט, מרגע שניתנה להן הודעה על כך.

יתרה מכך, אף שהאינטרנט והרשתות החברתיות קידמו את הדמוקרטיה במדינות שבהן קיימים משטרים חשוכים, כגון המהפכה בתוניסיה ובמצרים, הן גם קידמו שיח רדוד ואלים שמתפשט בחברות דמוקרטיות. כך יש שמרשים לעצמם לפרסם אלימות מילולית משתלחת באחרים ברשת החברתית, דבר שלא היו מעלים על דעתם לעשות מחוץ לה. האינטרנט איננו No man's land, ועל החוק להתאים עצמו לאתגרים העומדים בפניו בראשית המאה ה‑21.

 כלי מיושן בעולם חדש / שלום קיטל, עיתונאי, לשעבר מנכ"ל ועורך חברת החדשות של ערוץ 2

אין ספק שמערכת אכיפת החוק חייבת להגן על יכולתה לחקור ללא שיבושים ולהגן על מי שראוי להגנה. צווי איסור פרסום היו במשך שנים כלי בידי המשטרה וכוחות הביטחון: הולכים לבית משפט, השופט משתכנע בקלות, מוציא צו, ומיד משגרים אותו אחר כבוד למערכות התקשורת המוכרות. ואלה, בידיים כבולות ופה חסום, מתחילות לגמגם אינפורמציה חלקית, מרומזת, מפוקסלת, מעוותת-קול. התסכול והמבוכה גוברים על התועלת. בינתיים, הרשת רוחשת והצו הופך בדיחה. אלפי פעמים הוזכר השם המפורש של הזמר המפורסם, וזה עוד לפני שאני סופר את פליטות הפה המקריות בערוצים המוכרים.

גם בטרם היות עיתונות מקוונת ורשתות חברתיות, הייתה הגזמה בשימוש בכלי הזה. באיזון ההכרחי במדינה דמוקרטית בין צורכי החקירה לחופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, לא בטוח שלא הייתה התעלמות מחשיבות השמירה על חופש הביטוי. אבל היום, כשכל ילד בישראל יודע מי הוא הזמר המפורסם, מי הוא קרוב משפחתו ואפילו מי הוא הזמר המפורסם פחות, הצו נראה מגוחך.

כדאי לשים לב לשתי עובדות: ראשית שהמשטרה חקרה בלי צו במשך שלושה חודשים ולא התפרסם דבר. ברגע שהוטל צו דלף לפתע הסיפור. שנית, אין צורך להטיל צו כדי למנוע את פרסום השמות. זה אסור על פי חוק לפני שהחלו לחקור את החשודים וחלפו 48 שעות לפחות, או לפני שהובאו לפני שופט.

מעבר לדיון העקרוני על חשיבותם של צווי איסור הפרסום, יש להכיר בחוסר יעילותם. בעידן של תקשורת מודרנית, מבוזרת, חמקמקה, יש לצמצם עד מאוד את השימוש בצווי איסור פרסום ולשמרם למקרים של סכנה ממשית לביטחון המדינה או לחשש אמיתי מפני שיבוש חקירה במקרים של פשע חמור. פחות צווים ויותר אכיפה. אז יהיה צורך לעשות מאמץ ולמצות את הדין עם כל מי שעבר על הצו גם אם הוא בלוגר. אחרת, באינפלציה של צווים, כולם, כולל החשודים, יידעו כל מה שהמשטרה מנסה להסתיר.

 לא לבטל, לשדרג / עו"ד ציון אמיר

פרשת הזמר המפורסם והקטינות העלתה לסדר היום את הדיון במידת ההצדקה לקיומם של צווי איסור פרסום בעידן האינטרנט.

כדי להשיב לשאלה זו, יש להבהיר כי צו כזה נועד לאפשר למשטרה ולרשויות אכיפה אחרות ניהול חקירה באין מפריע, באופן יעיל ומתוך שאיפה להגיע לחקר האמת.

ניסיון החיים מלמד כי איסור פרסום המוטל על הליכי חקירה משמש כלי יעיל בקידומה ובמיצויה של חקירה. יחד עם זאת, שימוש בכלי זה חייב להיעשות באופן מדוד ומידתי, ולשם כך נקבעו כללים ברורים בחוק המגבילים את משכו ואת היקפו של הצו.

העידן האינטרנטי חשף אותנו למציאות חדשה של זרימת מידע בלתי פוסק בכל רגע נתון, מכל מקום לכל מקום ובכל נושא, תקשורת מהירה ופרסום פרטים, כמעט ללא שום בקרה, ללא גבולות וללא רסן. לא יהיה מוגזם לומר כי מדובר בג'ונגל של מידע אשר מתנהל באלימות חסרת מעצורים ותוך הפרה גסה של כללים אלמנטריים של דיון ותוך פגיעה קשה בערכים מוגנים רבים, כמו זכותו של האדם להגנה על שמו הטוב והגנה על פרטיותו.

על רקע זה ניתן לכאורה להבין את מי שסבורים כי יש לבטל מנגנון זה, אשר בפועל חלף מן העולם. אני סבור שלא כך הדבר. אין ספק כי הנימוקים שעמדו, מקדמת דנא, בבסיסו של צו איסור הפרסום תקפים גם היום, וחשיבותם רבה לאין ערוך גם כאשר מתחולל כאוס מוחלט ברשתות החברתיות. הדרך להתמודד עם מציאות זאת איננה בביטולו של הצו, אלא במציאת דרכים יעילות לבלום את עקיפתו בעידן האינטרנטי. זאת ניתן לעשות בחקיקה מתאימה ובמציאת פתרונות טכנולוגיים מתאימים.