כשה"אבודים" מנסים להיאחז באילנות גבוהים

גם באבל על הרב עובדיה זצ"ל וגם על הזמר אריק אינשטיין ז"ל, כל מחנה הזדהה עם המחנה השני. מה זה אומר עלינו?

ד"ר צבי מוזס , כ"ה בכסלו תשע"ד

אריק איינשטיין
אריק איינשטיין
פלאש 90

פרץ האבל המשתפך ונמשך על הרב עובדיה יוסף בשעתו ועל הזמר הלאומי אריק אינשטיין מלמד על שבר עמוק בחברה הישראלית, על מחנותיה ואגפיה. לכאורה מה זה לזה, אבל עם הרבה "להבדיל" היה משהו משותף בעוצמה הציבורית המתגברת של האבל. מעין התפרצות תת קרקעית מפתיעה וסוחפת.

ניתן היה בהחלט לצפות בכל אחד מהאישים לאבל משמעותי, אבל משהו במימדים היה מוגזם ומדאיג. כביכול כל מחנה צובע את הזהות שלו באופן בולט, מוחצן ומוגזם, על ידי האדרה והגדלה של אישיות הנתפסת כמייצגת. התקשורת ניזונה ומזינה את התופעה מצרכיה שלה, הכל מוצף, נמצא בחוץ, וכולם מאבדים פרופורציות.

עדיין אין לנו את פרספקטיבה הזמן המתאימה לבדוק האם עוצמת האבל תתפתח לאבל ממושך כרוני ופתלוגי, או שאולי זה רק סימפטום נקודתי. בכל מקרה חשוב לנסות לזהות להצביע על התופעה ולנסות להבין ולהכיל אותה. 
 
התופעה בדמות עוצמה מתגברת של האבל בשני הציבורים השונים לחלוטין, החילוני והדתי חרדי, מלמדת על תהליכי עומק מקבילים העוברים על שני המחנות. גם באבל של הרב עובדיה זצ"ל וגם על הזמר אריק אינשטיין ז"ל ניכר היה שכל מחנה מסוגל להזדהות עם המחנה השני, והיה בזה גם מרכיב של קונצנזוס, ולא של פיצול ופילוג. תופעה אשר מייצגת מציאות שהפיצול הישן ימין ושמאל, חילוניים ודתיים כבר לא נמצא בשחור לבן, אלא החליף צבעים להרבה גוונים, עם הרבה צבע והרבה אפור. תהליך מבורך לכשעצמו, לולא אותות המצוקה אשר ניכרים בכל המחנות, תחושות אובדן ואבל, צער וחיפוש דרך.

כנראה שאנו עומדים בפני שבר עמוק, מחסור חמצן רגשי ורוחני, המגביר את הצורך להיאחז באילנות גבוהים. יש משהו אבוד בחברה הישראלית שאבדה את אלוהיה ואת אליליה, ובעיקר חוששת מפני החלל והמחסור של מזון רוחני בעתיד. סוג של אי ודאות תרבותית וחברתית, מעין חרדה חברתית. ואריק אינשטיין הרי סבל מחרדה כזו...
 
מותו של אינשטיין מחק בבת אחת את שערוריית אייל גולן מהשיח הציבורי. כאשר ברקע רועשים "הכוכב הבא", "x פקטור" ופרשת גולן המהדהדת, תוצרי הרייטינג הגועש, היה נוח להתנחם באבל הקולקטיבי על זמר לאומי אהוב וצנוע, אך אין בכל זה כדי למחוק את הרושם של תרבות חיה ותוססת אבל רעשנית, ריקה, ולא צנועה.
 
ניתן לקוות שככל שהשבר עמוק, נשכיל ביחד להתגבר, להתמודד ולצאת לתרבות יותר מאוזנת, עמוקה וערכית, אשר תבנה דמויות הזדהות חדשות, וצריך לזכור גם בשעת אבל ש"לא אלמן ישראל".