האסוציאציה הראשונה של רוב האנשים בקשר לנס חנוכה היא "נס פח השמן". זה מה שהגננת טובה והמורה סימה לימדו אותנו בקשר לחנוכה. אה, וכמובן גם הסופגניות.
ובאמת הן צודקות, שהרי החנוכיה של חנוכה עומדת במרכז החג והבית כמו המצה של פסח והסוכה של סוכות. אבל עם כל הכבוד לסימה וטובה, נראה שדווקא הנס העיקרי של חנוכה – נס ניצחון המלחמה – נשכח או לפחות לא קיבל את המקום הראוי לו.
הצבא היוני היה הצבא הגדול ביותר בעולם, המצויד בכלי הנשק המתוחכמים ביותר הכוללים פילים ענקיים בתפקיד טנקים שעליהם רבבות חיילים יונים שהטילו מורא על כל יושבי תבל.
אם היינו שומעים את הסיפור לראשונה, היינו חושבים שהמכבים היו צבא סדיר של חצי מיליון חיילים, עתירי קרבות, עם חרבות וכידונים מטיטניום, אך האמת היא שהם היו קומץ לוחמים קטן ביותר עם נשק דל ופרימיטיבי, שרק רוחם עמדה להם במלחמתם ביונים. מזכיר מאד את מלחמת העצמאות שלנו.
גם הרמב"ם מכוון אותנו להכיר בנס ניצחון המלחמה כנס הגדול ביותר של אותה תקופה, שהרי את שיא תיאור המאורעות הוא חותם במילים "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה" – שזו ודאי התוצאה הגדולה ביותר של המלחמה.
ואם תשאלו, "מה נס בזה?" או תגידו "פשוט היו להם טכסיסי מלחמה טובים יותר". ייתכן מאד שאתם צודקים. אולי היו להם גנרלים טובים עם תוכניות חכמות יותר. אך בואו לא נשכח שהמכבים חיו במדינונת קטנה ומפולגת, תחת שלטון יוני, ללא צבא משלה, ללא עצמאות דתית-תרבותית, עם מקדש חרב ושומם, ששכחה כבר מזמן מהו צבא ומהי פלוגה ואפילו מהי מחלקה, ועם כל זה העזו לחשוב על מרד ומלחמה ביונים. זה בערך כמו שלהקת הנח"ל תחשוב להילחם בצבא האדום, רק שהחשמונאים עשו את זה ובגדול. הרמב"ם מסכם זאת במילים "וגברו עליהם בית חשמונאי ונצחום". מדוע בחר הרמב"ם את שני הפעלים האלו? מה רע ב"גברו" וזהו? האמת שאיני יודע, אך אולי בא ללמדנו שלא רק שגברו עליהם כמו בדרבי תל אביבי בכדורסל 78 מול 72, אלא "נצחום" כלומר, הכריעו אותם לחלוטין וגרמו לשינוי פוליטי אוניברסאלי.
מה זה אם לא נס?
איפה אנחנו מתבלבלים?– פשוט מאד! כשנופל עלינו משהו ממרומים, משהו לא מתוכנן, משהו שאנו קוראים לו "נפל עלי" אז אנו מחשיבים אותו לנס. בשבילנו מציאות ניסית קשורה למגיקה ומטפיזיקה. בקיצור משהו שמעבר לאנושי, וככל שהפירוטכניקה יותר טובה כך הנס יותר גדול. אבל אם הצלחנו להגשים חלום, אם הצלחנו להתגבר על קושי, אם עשינו יותר ממה שעשינו עד עכשיו ואם הפכנו את הקושי לאתגר, זה כבר לא נס בשבילנו. קשה לנו לחשוב על נס שמימי המתגלם בתבנית אנושית.
אבל שימו לב! בחנוכה אנו מזכירים את שני הניסים. נס פח השמן ונס ניצחון המלחמה. את שניהם אנו מזכירים בתפילה, ודווקא ניצחון המלחמה מקבל אזכור גדול וארוך יותר, בעוד שנס פח השמן מקבל בסוף "על הניסים" איזו שורה וחצי כדי שלא ייעלב וגם היא לא כל כך מדברת על הכד הקטן.
אז איזה נס יותר גדול, הנס השמימי, ששם את האדם "בצד" ועושה את כל העבודה בעצמו, או הנס שלוקח את האדם "כשווה בין שווים" ומשתף אותו בכל ההתרחשות?
אם נתבונן לרגע בתפילת "על הניסים" נראה שנקבל תשובה ברורה וחד משמעית. ישנם דורות בהם היינו בצד כ"שחקני ספסל". למשל, ביציאת מצרים נאמר "השם יילחם לכם ואתם תחרישון" ובמילים אחרות ובוטות "שבו בצד ואל תפריעו". יציאת מצרים הייתה "ללא מגע יד אדם". היא הייתה בגדר "נס שבנס". אך ישנם דורות שבהם היינו שותפים מלאים להתרחשות ולהצלחה. הנס התגלה דרכנו ובאמצעותנו. זהו "נס שבטבע". הוא לא היה מתרחש אם לא היינו שם למענו. אלו דורות גדולים יותר שכנראה היו בהם נשמות גדולות יותר שיכלו לקחת חלק פעיל בנעשה סביב.
הדברים נוגעים מאד לעשייתנו החינוכית בבית ובבית הספר במיוחד בדור הזה:
השינויים הגדולים המתרחשים אצל ילדינו ותלמידינו תופסים את מבטנו בקלות וגוררים מיד את המילה הטובה והפרגון. אם הילד שהיה רגיל להביא 70 מתחיל להביא 95 אנו לא נשארים אדישים בדרך כלל, ובאמת אסור לנו להישאר אדישים. המילה הטובה חייבת להיאמר.
אך יש את הילד המתקשה לקום בבוקר לבית הספר או לתפילה בשבת ואם הוא כבר קם בזמן הוא בכל זאת מאחר בגלל קשיים בהתארגנות. ואז ביום אחד הוא מתעלה על עצמו, קם בזמן ומתארגן במהירות ויעילות, ולא תמיד זוכה לאותה מילה טובה שכה חיכה לה. ייתכן מאד, שהקימה וההתארגנות המהירות היו עבורו קריעת ים סוף, אך בדרך כלל הוא לא יזכה לתשומת הלב שלנו, ולמה? – כי עבורנו זה לא נס. אנו תופסים את ההתארגנות כפעולה בסיסית שאינה ראויה להוקרה, למרות שלגבי אותו ילד והתקדמותו האישית יש כאן שינוי עצום לטובה.
המשקפיים של ה"נס שבנס" מונעות מאתנו לראות את התהליך ומתעלות אותנו ישר אל מבחן התוצאה, אל התכל'ס. היה או לא היה – זה מה שמעניין אותנו. השאלות הראשונות שלנו יהיו: כמה קיבלת במבחן? האם החדר נקי? הגעת בזמן? היית בתפילה הבוקר?.
בדורנו שזכינו לשוב לארץ ישראל, לקחת חלק פעיל בבניינה וללחום את מלחמתה, עלינו לסגל לעצמנו את המבט הניסי הלוקח בחשבון את האדם על כל חוזקותיו וחולשותיו. זהו המבט המבין שיש דרך ותהליך, והדברים לא יפלו ככה סתם מהשמים. אם נרכיב את משקפי ה"נס שבטבע" נראה לפתע עולם שונה לחלוטין. זהו עולם שבו התהליך והמאמץ הם העיקר והם המדד להצלחה. כמו בגבורת החשמונאים, זהו עולם שבו עצם המחשבה למרוד במצב הקיים, לעשות שינוי ולהתאמץ יותר היא הנס האמתי. גם כאן לא נתעלם מהתוצאה, אך לא נראה בה את העיקר. אנו מבינים שהתוצאה הרצויה לעיתים רחוקה מאד מהילד, אך ההתקדמות הקטנה, צעד אחר צעד, אפשרית ומתגמלת מאד. לכן, אנו נבדוק את ההכנות לקראת המבחן, את המאמצים שכן נעשו בשביל קימה בזמן, את מה שכן נוקה וסודר בחדר, את ההגעה לתפילה למרות האיחור והקשר עם ריבונו של עולם שכן נוצר אפילו אם הוא היה קצר.