בואו נתחיל עם שיעור היסטוריה קצר על תנועות הנוער המרכזיות בציבור הדתי לאומי. מראש נאמר, שאיננו מכלילים את הצופים הדתיים, לא כי חלילה אינם דתיים (או אינם דתיים מספיק), אלא פשוט כי מדובר ב'מחלקה' בתוך תנועת הצופים, ולא בתנועה עצמאית.

אז ככה: תנועת בני עקיבא קמה בשנת תרפ"ט (1920). תנועת עזרא קדמה לה, ונוסדה בשנת תרע"ט (1919), אך החלה לפעול בארץ רק 17 שנה מאוחר יותר, בשנת תרצ"ו (1936). תנועת אריאל פרשה מתנועת בני עקיבא בתש"מ (1980) ומאז החלה לפעול כתנועה עצמאית.

ועוד כמה נתונים היסטוריים: תנועת אריאל פרשה מתנועת בני עקיבא, בגלל שהתנועה לא תמכה אז בקיום סניפים נפרדים. תנועת עזרא היתה מוגדרת עד ממש לא מזמן כ"תנועת נוער חרדית לאומית בארץ ישראל", ורק ממש לאחרונה שינתה את שמה ל"תנועת נוער תורנית-לאומית".

אחרי שמכירים את הנתונים, אוכל להיכנס להעניין שמטריד אותי. למה, למעשה, יש צורך בשלוש תנועות נוער דתיות לאומיות? ההיסטוריה שהזכרתי (ממש בקצרה) מסבירה למה נוצר המצב הזה, אבל למה יש צורך בשלוש תנועות הנוער היום?

הבדיקה שאנחנו צריכים לעשות, היא מה ההבדלים האידיאולוגיים המהותיים בין התנועות. לדעתי, אמנם יש הבדלים, אך היום גם בתוך בני עקיבא, לדוגמה, יש מגוון עצום של סניפים, החל מסניפים נפרדים ביישובים 'דוסים', ועד סניפים בקיבוצים דתיים, וכמובן בכל הערים הגדולות. מי שמכיר את המציאות בשטח, יודע שיש סניפים של עזרא שהרבה יותר פתוחים מסניפים אחרים של בני עקיבא, ויש סניפים של בני עקיבא שיכלו, כמעט ללא שינוי, להיות סניפים באריאל.

אז מה אני מציע בעצם? כיום יש בבני עקיבא, לפי ההערכות 90,000 חניכים, באריאל 13,000 ובעזרא באיזור ה12,000. אם תוקם תנועת נוער אחת, שתאחד את כל התנועות (וזה לא מאד משנה איך קוראים לה), היא תוכל להכיל את כל הגוונים שיש בציבור הדתי לאומי. עניין ההכלה הוא עניין של החלטה - תנועה כזאת, שתקום מתוך רצון לאחד, יכולה להחליט שהיא נותנת אוטונומיה מלאה לסניפים. הרוצים, לדוגמה, ללכת לסמינריון הדרכה נפרד לחלוטין יוכלו, והרוצים ללכת למחנה קיץ שדומה יותר למה שיש היום בבני עקיבא - יוכלו גם הם.

היתרון הגדול שבתנועה כזאת, הוא ממש לא רק מנהלי (אף שמבחינת יעילות הניהול והעלויות היתרון הוא חד משמעי). הוא מאפשר, לדעתי, ויתור על משהו שמפריד בינינו, כשאין בו באמת שום צורך. מהלך כזה יכול להביא לאיחוד - זאת תהיה תנועה שכל אחד יוכל להרגיש בה בבית. לא נצטרך לשמוע עוד דיבורים על כך שהציבור הדתי לאומי מתפרק ומתפלג, כי תהיה לנו תנועה, שתזכיר, באופן חד משמעי, שרב המאחד מהמפריד.

מכשולים רבים עומדים בפני מהלך כזה - בעיות בירוקרטיות, כלכליות, וכן, אפילו בעיות אגו. זה דבר שחייב לבוא עם שינוי תודעתי כולל, ולא, זה ממש לא יהיה קל בשנים הראשונות. אבל בעוד עשרים שנה, זאת תהיה אנקדוטה היסטורית שתוזכר במאמרי דעה, ולא יותר מזה.

מסכימים? מתנגדים? יש לכם משהו אחר לומר? נשמח לקבל תגובות והארות - [email protected]