אמת ויציב, אברימי רוט ויוסי גרין
לי זה לקח כמה השמעות עד שהתחברתי לאלבום החדש של אברימי רוט – 'אמת ויציב'. לא בגלל המוזיקה, בגלל המבטא.
לא נעים להודות, אבל גם היום, לאחר עשרות שנים של האזנה למוזיקה חסידית, עדיין קשה לי להתרגל למבטא החסידי הכבד. הפעם זה היה עוד יותר קל מהרגיל בגלל איכות המוזיקה והשירים שנכללו באלבום החדש. האמת היא שלא ציפיתי לפחות מכך. שילוב של יוסי גרין, מטובי המלחינים החסידיים, ואברימי רוט, זמר וחזן נערץ, יכול להוליד רק דברים טובים.
אז לאחר שסיפקתי את מנת הביקורת הקבועה על המבטא, הגיע הזמן להתייחס לשירים. וכמו בדרך כלל, יש שירים טובים, יש כאלה שאפשר לוותר עליהם ואלה שרק בשבילם היה שווה להוציא את כל האלבום. תרשו לי להתייחס אל הסוג השלישי, מכיוון שאחריהם כבר לא משנה כל השאר. ובמקום הראשון: 'משה ואהרון בכהניו', שיר שמשלב חזנות לייט (יותר בכיוון של בעל תפילה מאשר של חזן) עם חלק קצבי מתרונן, ועם פתיחה קלאסית של קלידים וירטואוזיים. לא אגזים אם אומר ששמעתי אותו עשרות פעמים בזו אחר זו. במקום השני נמצא שיר מרגש במיוחד – 'אדיר במרום'. המילים שנאמרות לאחר ברכת כהנים מקבלות עוצמה מיוחדת בביצוע של אברימי. ובמקום השלישי – 'זכור', גם שיר שקט ומאוד נוגע, שנמצא מבחינתי רק במקום השלישי בגלל המילים ביידיש שמתערבות בו ומוציאות אותי מהריכוז.
הפעם אסתפק בדברים האלה מכיוון שאני מבקש להשאיר קצת מקום לחלק של הפרידה. אכן כן. לאחר שנים של כתיבה תרבותית (או לפחות כתיבה בתחום התרבות), החלטתי לקחת צעד לאחור ולפנות את הבמה. זה הזמן להודות לכל מי ששיתף אותי ביצירותיו. זו הייתה באמת חוויה מענגת להיחשף לשירי הביכורים, ליצירות ההמשך וגם לאלבומי האוסף. אבקש את סליחתם של אלה ששלחו חומרים ולא נכנסו למדור. זה לא אתם, זה אני. פשוט אין מקום במשך שבתות השנה לכתוב על כל האלבומים שיוצאים במהלכה.
השתדלתי לתת מקום נרחב לאלבומי ביכורים, ובדרך כלל לפרגן ליוצרים ולאלה שעמלו כל כך קשה כדי להוציא לאור את מה ששרו בלבם במשך שנים. אם בכל זאת פגעתי במישהו מאותם אמנים, זה המקום להתנצל מכל הלב. במבט לאחור אני זוכר לפחות פעם אחת שהביקורת התקבלה אצל חלק מהקוראים בצורה מחמירה מזו שהתכוונתי לכתוב. זה היה למשל כשכתבתי על האלבום הכפול של 'להבה' (אלבום באמת מצוין, שעד היום מתנגן אצלנו בכיף), אז הנה ההזדמנות להתנצל בציבור.
תודה גם לאנשי המערכת שיזמו, ערכו, הגיהו וכמובן נדנדו ללא הפסק (למה אני אשם שהעיתון צריך לצאת כבר להדפסה?!) – עמנואל, עדי, חגית ואפרת. ותודה לכם הקוראים על התגובות, על ההארות ועל כך שלא תמיד לקחתם אותי במלוא הרצינות.
שניפגש רק בשמחות ושהמנגינה לעולם תישאר.