החברה של ריאד

התיאטרון הנשי 'לחישה' מתמודד היטב עם הנושא הטעון של קשרים בין יהודיות לערבים, ומצליח תוך כדי גם להצחיק

יערה וייס , י"ב בטבת תשע"ד

"עד סוף העולם"
"עד סוף העולם"
תיאטרון לחישה

עד סוף העולם, תיאטרון לחישה

כתיבה, בימוי ומשחק: שני שח"מ ורחלי מושקוביץ

התסריט: שמיניסטית מתבגרת, אם דאוגה ושנת שירות לאומי לוטה בערפל. מוכר לכם? לא כשהעלילה עולה מדרגה ולסיפור מצטרף גם בחור ערבי שבחיזוריו מוליך שולל את הנערה האבודה.

רחלי מושקוביץ, בוגרת החוג לתיאטרון במכללת אמונה, הקימה את התיאטרון הנשי 'לחישה – לך, אישה', ומעלה הצגות שונות ברחבי הארץ. הפעם בחרה מושקוביץ לעשות צעד אמיץ ולטפל בנושא הכל כך טעון של ההתבוללות. חוברת אליה חברתה לחוג שני שח"מ, שמגלמת בהצגה את מירב, השמיניסטית התוססת, שאינה מעוניינת בתפקידים הקלאסיים של הקומונרית או המדריכה באולפנא ורוצה משהו אחר. מושקוביץ בדמות האם מנסה לעזור לה, אך המתח ביניהן רק מחריף, ולמשבצת הזאת נכנס ריאד – אח ערבי בבית החולים הירושלמי שבו עובדת מירב כבת שירות לאומי.

שעה שלמה הייתי מרותקת: לקולות, לצבעים, לתלבושות, למתח שלא נפתר ממערכה אחת לשנייה. כהרף עין אנחנו עוברים מהבית המסודר של מירב אל בית החולים וצפצופי המוניטור, ומשם אל הכפר הערבי וקולות המואזין. המתח גובר כשמירב מגיעה לביתו של ריאד ולומדת שם דבר או שניים על אורח החיים האסלאמי הזר לה – התלבושות, הקולות, התפילות.

מעניין היה לראות כיצד מגולם ריאד, אף שנכח רק בקולו ולא בגופו, ואיך גרם בהדרגתיות למירב להתאהב בו ולהכניסה לתוך משפחתו עד כמעט חתונה. מפתיע מעט שההצגה לא מעלה את בעיית האלימות הרווחת בנישואין כאלו. מושקוביץ מסבירה שזה מכוון, כדי להבין שהבעיה אינה נוגעת רק למגזר הערבי, אלא לכל מקרה שבו הבחור אינו יהודי.

אף שהסוף השמח ברור מראש, אף עין לא נשארת יבשה בקהל כשמירב חוזרת הביתה ובוחרת מחדש ביהדותה, הפעם מתוך רצון. הייתי בטוחה שההצגה תסתיים פה, אך הבמאית בחרה לסיים בסצינה משעשעת ולא קיטשית שגורמת לכולן תחושת הקלה מהמתח ששרר לאורך כל ההצגה. לסיכום – הצגה חזקה שתותיר את רשמיה עליכם גם אחר כך.