מים גנובים

החופשה השנתית הקצרה ביו"ש, הדקות המעטות עם הילדים לפני היציאה וגם הלל שלמד תורה דרך ארובת בית המדרש – מים גנובים מתוקים יותר...

חנה קטן , כ"ז בטבת תשע"ד

מים מים בששון
מים מים בששון
אילוסטרציה: פלאש 90

השלג הגיע עד אלינו, לשיפולי הרי יהודה. הדף היומי מכאן (יומא דף לה) והתאריך (תקופת טבת, ערב שבת) מאידך לא מאפשרים לנו לדלג על סיפור השלג של הלל הצעיר, לפני שהפך להלל הזקן: "פעם אחת לא מצא להשׂתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו, אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת הייתה, וירד עליו שלג מן השמיים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלוש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו, ראוי זה לחלל עליו את השבת".

מסירות הנפש המדהימה הזו ללימוד תורה היא לימוד לדורות, אולם הלימוד ביום הקר הזה דווקא דרך הארובה היה בו גם עניין של "מים גנובים ימתקו".

בצעירותנו הייתה תקופה שגרנו בקיבוץ שעלבים. כל מחסורנו היה על הקיבוץ, והיינו מקבלים את שני התינוקות חזרה מבית הילדים בשעות אחר הצהריים המאוחרות כשהם מקולחים ומסודרים, עם שקית מוכנה של בגדים נקיים וחיתולים מגוהצים ואוכל מוכן ל‑15 השעות הבאות. ממש גן עדן. בעלי האברך היה לומד בשעות הערב עם גברים מהקיבוץ, שעבדו עבודה פיזית קשה משעות הבוקר המוקדמות, והשעה-שעתיים ביום שהם למדו יחד בעיון היו בשבילם מעין "מים גנובים ימתקו".

טיול בלי רשת

יש ימי חורף שבהם השמש יוצאת מנרתיקה, ואפשר לטייל בארץ. ואכן לפני שנים רבות החלטנו, האיש ואנוכי, שאת היומיים נופש בימי החנוכה שאנחנו מרשים לעצמנו כל שנה - אנחנו עושים אך ורק ביש"ע או בגולן. שם נמצא הנוף האנושי הנפלא ביותר בתבל, ואנחנו שמחים לפרנס את אנ"ש. עם השנים מה שהחלטנו הפך לטרנד של ממש, כאשר תעשיית הנופש והתיירות פורחת שם, ואנשי שלומנו מצביעים ברגליהם.

והנה אנחנו נוסעים בתוך הנוף עוצר הנשימה של הרי שילה. לפנינו פרושים מטעי זיתים, שדות מקושטים בכל צבעי הקשת, עדרי צאן רועים להם בנחת, ועדר צבאים מדלג על כביש הגישה ליישוב בטבעיות גמורה, כאילו הצבאים הם תושבים שמשלמים ארנונה ואגרת שמירה. בחבל ארץ זה הרועים חייכנים, שזופים, מאירי פנים, ציציותיהם מתבדרות ברוח, וזה שהולך כאן לפנינו טלית-קטן עוטר את ראשו במקום כאפייה.

גוש שילה, במבנה היישובי המיוחד שלו, מזכיר לי בבושקה – המשחק הישן של בובה בתוך בובה קטנה ממנה. בבושקה שבתוכה בבושקה שבתוכה בבושקה. נכנסים לשילה, וממנה מגלים את שבות רחל, שמתוכה יוצאים היישובים קידה ואש קודש וחוות יישוב הדעת ועוד.

עוד אנו מתענגים על הנחת ועל השקט - והנה צפירה חזקה מנערת אותנו: בעלי עצר רגע ליד הבור שבאמצע החווה שמשמש כמקווה, והנהג שהופיע מאחורינו, שאיננו מורגל כנראה שלעיתים נמצאות עוד מכוניות על השביל, צפר בחוזקה צפירות עצבניות, כאילו נוצר ממש פקק בשבילי היישוב. "צריך קצת יישוב דעת אצל  אנשי יישוב הדעת", צחקנו לעצמנו.

ארבעים שעות תמימות בלי שיחות בנייד ובלי כניסה לדוא"ל (כן, אנחנו לא זמינים והשמיים לא נופלים), כמה זה מתוק! בלי שום מחויבויות במשך יומיים! אנחנו מרגישים בחופשה השנתית הקצרה שלנו הרגשה של מעין "מים גנובים ימתקו".

הטבעונים והעוגיות

בת זוגי לטור זה, הגב' רמתי, הרימה לי להנחתה באחד הטורים האחרונים שלה, זה שדן באיזון האידיאלי בין בית-משפחה-קריירה. אני רואה בתיאור שלה את דמות דיוקני, כאמא שעבדה בעבודה תובענית בבית החולים. השעות המעטות שזכיתי להיות בהן עם גוזליי היו יקרות מפז, וגעגועים עזים אליהם ליוו אותי בכל שעות היממה. הייתי קמה עם שחר, חושך עדיין מסביב, הבית כולו נם חרש, מתארגנת ליציאה לעבודה, ולפני שאני פוסעת החוצה אני מספיקה עוד להיכנס לחדר הילדים ולנשק את הלחיים החמות, הרדומות, של הגוזלים שישנים להם שנת ישרים. בעלי מקפיץ אותי עם רכב של אחד השכנים לגשר שעלבים, שם אני מטפסת קצרת נשימה ומחכה לטרמפ הקבוע שלי עם רופא שמגיע לשערי צדק מתל אביב. כל חופשה, כל מסיבה שזכיתי להשתתף בה בגן או בבית הספר, כל שבת חופשית, היו בעיניי יקרות מפז ונופת צופים, ממש מים גנובים.

מים גנובים קיימים בכל המחוזות. כך למשל לאחר סיום ההתמחות, כשעתותיי היו כבר בידיי, התענגתי על שעות הבוקר; מדי פעם הייתי יושבת עם בתי (העשירית) בגן בשעה-שעתיים הראשונות, וצופה בילדים המתוקים ובמשחקיהם. והנה, בשעת ארוחת העשר, הילדים שהתנפלו על העוגיות והממתקים יותר מאחרים היו דווקא ילדיהן של המשפחות הטבעוניות ביישוב, שעטו כמוצאי שלל רב על כל בדל עוגייה. כך קורה, לעיתים קרובות, אצל ילדים שגדלים בלי מחשב בבית, אך מוצאים את הדרך יום יום לשכנים כדי להציץ במחשב שלהם. האין זה מים גנובים?

ויש מצבים של מים גנובים שאני חווה יום יום במרפאתי. היא עברה חמישה ניתוחים קיסריים, ונאמר לה נחרצות על ידי הצוות המנתח והרופאה המטפלת שאסור לה ללדת יותר לעולם. קשה לה לבלוע את הגלולה המרה, הדמעות זולגות, ואני מעיינת בדו"ח הניתוח, וממנו ניכר שהמנתח שכתב את הדו"ח סבל והזיע מאוד במהלך הניתוח. לאורך הדו"ח הוא פשוט מקטר כל הזמן: הצלקת דקה מאוד, סימני היפרדות בצלקת, קושי בחילוץ העובר, בתפירה... אני מסיימת את קריאת הדו"ח, והיא מסתכלת עליי בעיניים בורקות: "ד"ר חנה, את הרי תמיד מעודדת ילודה. נכון שכל זה שטויות? גם לפני הלידה של שושי הקטנה אמרו לי לא ללדת, וכמובן שלא הקשבתי להם. האם יכולתי לוותר על האוצר הזה? נכון שאני יכולה ללדת עוד הרבה ילדים? אני רוצה ילדים לפחות כמוך, לי לא מגיע?" ואני נושמת עמוק, ומבינה עד כמה מתוקים המים הגנובים.