והדרך עוד נמשכת

ראיון עם הרב משה לוינגר: זיכרונות מימי הגשם בסבסטיה, המחלוקות עם חנן פורת ז"ל והמשפט המכונן שאמר לו הרב צבי יהודה קוק.

חגית רוזנבאום , ט' בשבט תשע"ד

הרב משה לוינגר
הרב משה לוינגר
הלל מאיר

מסלון הבית הצנוע בשכונת אברהם אבינו בחברון, דומה שכמעט לא חלפו להן ארבעים שנה מאז הוביל בעל הבית את האלפים בסבסטיה ובאלון מורה.

כשהוא נושק לשנתו השמונים, הרב משה לוינגר מתמודד מדי יום עם תוצאות האירוע המוחי שעבר לפני מספר שנים: הדיבור איטי וקשה יותר, כל פסיעה דורשת סיוע, אבל המחשבה בהירה וצלולה והלהט לא נעלם מהמשפטים הקצרים שיש בכוחו לומר.

דומה כי תנועת גוש אמונים שהקים עדיין חיה ואף בועטת אצלו בקדמת התודעה, והמסרים שהעביר אז לרבבות התומכים על גבעות השומרון רלוונטיים מבחינתו גם כיום לנאחזים הצעירים על אותן גבעות, כמו גם לקובעי המדיניות.

ארבעים שנה אחרי הקמת התנועה שקבעה סדר יום חדש למדינת ישראל, הרב לוינגר משתף את 'בשבע' בזיכרונות מימי המאבק, משיב גם לשאלות נוקבות וחושף את פעילות הדור הבא של גוש אמונים, שנרקחת גם הפעם סביב שולחן העץ בביתו.

בוּרג מעדיף לאט ומעט

ימים ספורים לפני ט"ו בשבט תשל"ד, התאספו בחדר האוכל של קיבוץ כפר עציון חבורת פעילי התיישבות בולטים. יוזמי הפגישה היו הרב משה לוינגר, חנן פורת ז"ל והרב יואל בן-נון. בין המתכנסים היו גם אורי אליצור, הרב חיים דרוקמן, הרב יהודה עמיטל ועוד. "מבחינת התיישבות היו אז כפר עציון וחברון, אבל כל קבוצה פעלה לחוד", משחזר הרב לוינגר, "התכנסנו והחלטנו להקים ארגון שיאחד את כל הפעילים. הרב דרוקמן היה זה שהציע את השם 'גוש אמונים', ומשמעותו ללכד את כל הפעילים לגוש אחד למען ארץ ישראל. היינו צריכים לפעול כגוש אחד מול הממשלה, שלא עודדה את ההתיישבות". בתחילת הדרך הייתה גוש אמונים תנועה פוליטית עם זיהוי מפלגתי: "רצו להשפיע על המפד"ל וללכד פעילים גם מתנועת המפד"ל, לכן בהתחלה קראו לתנועה 'גוש אמונים-מפד"ל'. אורי אליצור הציע מאוחר יותר להוריד את השם מפד"ל כדי לא להיות מזוהים עם מפלגה מסוימת".

בני קצובר ומנחם פליקס, חברי הגרעין המייסד של התנועה, ביקשו לקדם התיישבות באזור שכם. בינתיים החלה גוש אמונים בפעילות פוליטית מול שרים וח"כים, במטרה לרתום אותם לסייע לגרעיני ההתיישבות החדשים. "נפגשנו עם הרבה שרים, כמו ישראל גלילי ויגאל אלון. הם הסכימו לשתף איתנו פעולה. הם היו בכל העליות לאלון מורה, וגם ח"כים מהליכוד, כולל בגין". לעומתם, מציין הרב לוינגר, השר יוסף בורג מהמפד"ל חזר ואמר להם: "זה טוב, אבל לאט ומעט". "הוא הדגיש את זה, לא רצה הרבה יישובים בבת אחת", מטעים הרב לוינגר.

גם מבעד למרחק השנים זוכר הרב לוינגר את המחסומים שהוצבו בדרך שלו ושל חבריו העולים לסבסטיה ואלון מורה, ואת השבילים הבלתי נודעים שדרכם הגיעו בסופו של דבר לתחנת הרכבת, בהדרכתו של יהודה עציון. הוא גם מספר על הגשם הצולף שירד במהלך השהייה בסבסטיה, וכיצד הובילו את הקהל הרב אל חורשת מסתור סמוך לאלון מורה. "לא רצינו שהם יברחו. אנשים לא רצו לצאת מהחורשה הזו בגלל הגשם".

היו אתגרים לא פשוטים במהלך העליות השונות. האם זכורים לך רגעי שבירה?

"הייתה לנו הרגשה שבסוף זה יצליח, כי ארץ ישראל מנצחת". כאן נזכר הרב בזמר מאותם ימים, ופוצח ספונטנית בניגון שעדיין שגור על לשונו: "השומרון כולו שלנו, של ארץ ישראל". בשבת האחרונה לפני שהושגה ההסכמה לעבור למחנה קדום, ואחרי שמונה עליות מתישות, עבר הרב לוינגר בין קבוצות הפעילים ששהו במקום וחיזק אותם בדברים ששמע מפי רבותיו במרכז הרב. "עברתי מקבוצה לקבוצה ואמרתי להם דברים ששמעתי מהרב אושפיזאי זצ"ל בשם הרב קוק: לפני שעם ישראל נכנס לארץ, הם הרגו את סיחון מלך חשבון. כי מי שיש לו חשבון, לא יצליח לכבוש את ארץ ישראל. אמרתי להם שגם עכשיו, לפני שנכנסים לארץ ישראל צריך להרוג את החשבון".

במוצאי אותה שבת התקבלה הפשרה ההיסטורית שהגה המשורר חיים גורי, להעביר את נקודת ההתיישבות מסבסטיה למחנה קדום, לימים היישוב קדומים. לקבוצת המתנחלים במקום לא היה קל לקבל החלטה בנוגע להצעת הפשרה. רבים צידדו בה, אך על מחנה המתנגדים נמנה גם הרב לוינגר. "אני התנגדתי. סברתי שאנחנו פה, ולא צריך לעבור למקום אחר". בסופו של דבר תומכי הפשרה היו הרוב, והיא התקבלה. הרב לוינגר קיבל עליו את הדין: "ראיתי שהרוב בעד זה, ואמרתי שאני מקבל את דעת הרוב". שלושה ימים לאחר שהתקבלה הפשרה בסבסטיה נפגש הרב לוינגר עם רבו הרב צבי יהודה קוק. "הלכתי אליו, הוא היה בין התומכים בנו. הוא נתן לי הרבה נשיקות ואמר לי: 'צדקת שלא הסכמת לפשרה, וצדקת בסוף כשקיבלת את דעת הרוב'".

גוש אמונים קיבל על עצמו שתי פשרות מפורסמות בתחום ההתיישבות – באלון מורה ובקדומים. בשנים האחרונות התבצעו פשרות דומות בעקבות עתירות השמאל נגד יישובים מסוימים, שכללו העתקת יישוב, שכונה או מספר בתים לאזור אחר, כמו במגרון, גבעת האולפנה ועוד. האם לדעתך הפשרות הללו היו נכונות? מהו לשיטתך הקו המפריד בין פשרה מקובלת לפסולה?

"כשזה עניין גיאוגרפי של מיקום אפשר לוותר ולקבל את דעת הממשלה, אבל כשיש עיקרון שלא נהיה במקום מסוים – צריך להילחם נגד זה", קובע הרב לוינגר, ומסביר שלמעשה העניין תלוי בגישה של השמאל או הממשלה. "אם מדובר בפשרה גיאוגרפית - היא כשרה, אם זו פשרה עקרונית - היא פסולה. אם רוצים להעביר את השטח לרשות הערבים - זה פסול. היה רעיון להעביר את גרעין אלון מורה למחנה צבאי על יד הבקעה כדי שלא תהיה התיישבות יהודית על ההר. זו למשל פשרה פסולה, מכיוון שרצו להעביר את ההתיישבות בהר לערבים. בסבסטיה עברו למחנה צבאי קרוב למקום מכיוון ששם היה יותר נוח גיאוגרפית להקים את היישוב, זו פשרה גיאוגרפית מותרת".

בהקשר זה הוא מזכיר את עו"ד פליאה אלבק, כדוגמה לפקידות משפטית שחפצה בקידום ההתיישבות ומוצאת את הפתרונות הנדרשים לשם כך. "היא תמיד מצאה דרכים להכשיר את הקרקעות. גם פה בחברון, היא אמרה לי: לך אל כל הזקנים של חברון ותשאל אותם אילו אדמות פה שייכות ליהודים. הלכתי לזקנים והם אמרו לי: פה גרה המשפחה הזאת, פה גרה המשפחה הזאת. היא תמיד מצאה פתרון איפה אפשר להשיג רישיון לאדמות מסוימות. אם רוצים אפשר לפתור בעיות של קרקע, אם לא רוצים – זה דבר אחר. השמאל לא רוצה פתרונות". דוגמה נוספת לנכונות לקבלת פתרונות מזכיר הרב לוינגר מסוגיית אדמות רוג'ייב. "רצו להוריד אותנו משם. יהודה עציון הביא מפות שהוכיחו שהצריפים קמו על שטח שלא שייך לאף ערבי, ושר הביטחון דאז עזר וייצמן השתכנע. השמאל של היום לא רוצים לשמוע שום דבר".

המחלוקת העקרונית אודות קבלת הצעות פשרה טריטוריאליות התבלטה בין שני מנהיגי גוש אמונים – חנן פורת והרב לוינגר, שהיוו כמעט שני קצוות אידיאולוגיים בתנועה. הרב לוינגר מדגיש כי "האווירה בגוש אמונים הייתה טובה מאוד. גם אם היו חילוקי דעות, הם לא היו אישיים. הכול היה עקרוני".

אולם נושא הפשרות לא היה סלע המחלוקת היחיד. במהלך העליות והפינויים הרבים, שהתבצעו על ידי כוחות צה"ל, נדרשו המתיישבים לשאלת היחס לחיילים המפנים וצורת המאבק. גם כאן הובילו שני הראשים לכיוונים שונים. "אני חשבתי שלא צריך כל כך לפחד מעימותים עם הצבא, ואפשר לעשות את זה גם ברוח טובה. חנן לא אהב את זה. בנושא הזה היו הרבה פעמים הצבעות, והרוב נטה לקו של חנן פורת, כי אנשים לא רצו עימותים עם הצבא. אני לעומת זאת טענתי שאם יש קצת עימותים, אז רואים שזה רציני. קראנו לזה התנגדות פסיבית – אם הצבא דוחף, לא לדחוף בחזרה, אבל גם לא לקום מהאדמה".

"התנתקנו מההנהגה, לא מהעם"

לאחר מבצעי העלייה הראשונים והמהדהדים נפרצה הדרך וגוש אמונים החלה להקים יישובים נוספים. במקביל לכך עסקה התנועה גם בארגון פעולות נוספות. כך למשל נערכו בחסות גוש אמונים הפגנות גדולות בזמן ביקורו של המזכיר האמריקני הנרי קיסינג'ר, שהגיע במטרה ללחוץ על ישראל להגיע להסכמים מדיניים הכוללים פשרות טריטוריאליות. "היו אז לחצים כבדים על ישראל, כמו היום. אני זוכר שיצאנו מבניין הכנסת עם רמקולים גדולים שזעזעו את כל שכונת רחביה, וקראנו באנגלית 'קיסינג'ר, לך הביתה'".

בשביל אלו שהתקשו לשרוד בתנאי שטח לאורך זמן במהלך עליות לקרקע, ארגנה גוש אמונים צעדות ברחבי יהודה ושומרון, שהתקיימו מעת לעת והשתתפו בהן אלפי אנשים מכל המגזרים, גם כאלו שאינם דתיים. "באמצעות הצעדות רצינו לאסוף ציבור גדול שלא רצה לבוא לעליות, אבל כך הוא יכול היה להזדהות איתנו בדרך קלה יותר". בצילומי אוויר שקיבלה גוש אמונים מאחת מחברות הטיסה, נראה נחיל של אלפי אנשים צועד במסלול הצעדה מכוכב השחר ליריחו.

מה היה סוד הקסם של גוש אמונים, שסחפה איתה מזדהים מכל שכבות העם?

"השתתפו איתנו גם חילונים, הייתה להם חיבת ארץ ישראל. כצל'ה הלך לקיבוצים בעמק יזרעאל ואמר להם: תעזבו את הפרות עכשיו ותלכו לעבוד בשביל ארץ ישראל. זה הצליח לו. שם הצטרף רפול לעניין של ההתיישבות. הוקם חוג עין ורד, בו היו חברים אהוביה טבנקין, משה פלד ומאיר הר ציון".

נראה שבמהלך השנים האהדה הזו למפעל ההתיישבות דעכה כמעט כליל. מה השתנה מאז?

"יכול להיות שזה קצת באשמתנו", מפתיע הרב לוינגר, ומודה: "הליכוד עלה לשלטון ועזבנו את השמאל, את מפלגת העבודה. אמרתי כמה פעמים שזה קצת באשמתנו, היינו צריכים להמשיך להיות איתם בקשר, זו הייתה טעות לעזוב את השמאל. בחברון וקריית ארבע, למשל, מפלגת העבודה החליטה לבנות, לא הימין".

האם העובדה שגוש אמונים סחפה איתה את המגזר הדתי האידיאולוגי אל ההר, והשאירה את תושבי הערים מאחור, לא גרמה לנתק וניכור בין חלקי העם?

"אבל הם הצטרפו אלינו", מוחה הרב על השאלה, "באו הרבה חילונים מהערים לקדומים, לאלקנה ולקרני שומרון". בהמשך לתשובה הקודמת, הוא מסביר, הבעיה היא הניתוק מההנהגה, שכן העם עצמו היה ממשיך להזדהות עם ערכי ההתיישבות אלמלא ההנהגה שהתנתקה מגוש אמונים ושידרה לעם את המסרים הללו, שחלחלו אליו.

כאמור, גוש אמונים המשיכה בהקמת יישובים נוספים, כאשר מולה אוחזות בהגה השלטון מפלגות אוהדות, ושרים שנתנו יד למהלך, כמו אריק שרון ועוזרו אורי בר און, דוד לוי ויובל נאמן. מאחר שגוש אמונים הייתה תנועה פוליטית במהותה, היא הקימה לצִדה את תנועת אמנה, שעסקה בהקמת היישובים בפועל.

אתה מרוצה מתפקודה של תנועת אמנה, כפי שהיא פועלת כיום?

הרב לוינגר מותח ביקורת גלויה על הגוף שנולד תחת ידיו, ואומר כי "היום הם לא עושים מספיק. הם לא מקימים מספיק יישובים. הם מסתפקים בקיים ולא מקימים יישובים חדשים".

מה גרם להיעלמותה של גוש אמונים מהמפה?

"אמנה מילאה את מקומה בהתיישבות, התחייה והליכוד מילאו את המקום הפוליטי שלה", מסביר הרב את התייתרותה של התנועה בפועל, שגרמה להתפוררותה.

הרב לוינגר עצמו, אגב, סירב בתוקף להתמזג אל הפוליטיקה הימנית עם תום ימי הזוהר של גוש אמונים. "הקימו את התחיה, כי אמרו שיהיה יותר קל לפעול בתוך הפוליטיקה", מספרת הרעיה, הרבנית מרים לוינגר. "רצו אותו במפלגה אך הוא סירב, רצה להמשיך בגוש אמונים כי זו תנועה אידיאולוגית. שם לא מקבלים שום תמורה ומי שפועל שם זה רק מתוך אידיאולוגיה. בתנועה פוליטית זה לא טהור, ייכנסו אנשים עם שיקולים משניים", מסביר הרבנית את שיקוליו של בעלה. "באמת, אחרי התחיה נשארו מעט מאוד אידיאליסטים וזו כבר לא הייתה תנועה גדולה".

אם הרב הסתייג מפוליטיקה, מדוע הוא רץ לכנסת בבחירות של 92'?

הרב מבקש מתלמידתו וממשיכת דרכו, דניאלה וייס, הנוכחת בשיחה, להשיב במקומו מאחר שהוא זקוק למנוחה. "באותו שלב הוא חשב שאף מפלגה לא מכבדת מספיק את העניין של ארץ ישראל", היא מסבירה. "הוא רצה שתהיה אג'נדה אידיאולוגית מדויקת. רוב האנשים חששו אז מהקמת מפלגות קטנות שמא זה יעלה את השמאל לשלטון. הוא פחות חשש מהשמאל בכלל, לכן גם לא חשש להקים מפלגה קטנה". וייס מזכירה כי המפלגה לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה, ומפרשת זאת בשל החשש האמור של תומכי ימין להצביע למפלגות קטנות. "אנשים הביעו הערכה רבה ותמיכה ברב ובגוש אמונים, אבל כשזה הגיעה להצבעה הם העדיפו את הסיכויים הריאליים".

לבד מול העולם

גוש אמונים אולי נעלמה מהמפה הפוליטית, אך כאמור הרב לוינגר ותומכיו לא ממהרים להספיד את דרכה האידיאולוגית של התנועה. צוק העיתים והסכנה שמרחפת על היישובים, גם עשרות שנים לאחר שהתבססו במרחבי יו"ש, הולידו מחדש את הצורך בתנועת התיישבות נמרצת.

זמן קצר לאחר הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, התכנסו שוב פעילים צעירים וחדורי תחושת שליחות סביב שולחנו של הרב לוינגר בחברון. דניאלה וייס מספרת: "אחרי הגירוש היה חשש גדול ביחס לעתיד, ובבית הזה הרב לוינגר כינס את האנשים והתריע בפניהם מפני הסכנה החמורה שינסו להעמיד את ארץ ישראל בפינה. הוא אמר שבעקבות הגירוש עלולים לראות בארץ ישראל בעיה במקום לראות בה מקור כוח וחיות. אז הוא נתן לנו הנחייה ברורה להמשיך בהקמת יישובים. לא אחד או שניים, אלא כבר בהתחלה להקים מספר נקודות התיישבות במקביל".

הכינוס הזה הוליד לפני כשמונה שנים את תנועת 'נוער למען ארץ ישראל', שהפכה בשנים האחרונות לתנועת 'נחלה'. "מבחינות רבות הפורמט של התנועה הזו דומה לגוש אמונים", אומרת וייס, מהדמויות המובילות בגוש אמונים אז, וכיום בנחלה. "למשל, הקמת גרעיני התיישבות. יש לנו כיום עשרה גרעינים, שדומים מאוד לגרעינים שקמו אז לבית אל, נווה צוף, קרני שומרון, יריחו ועוד. הם דומים אידיאולוגית, בדרישה להקים יישובים בכל המרחב, בפנייה לכל חלקי העם ובהצבת הדרישה בפני הממשלה".        

מדוע יש צורך בתנועה חדשה? האם הנהגת המתיישבים היום אינה מספקת?

"ההנהגה הנוכחית מתרכזת מאוד בחיזוק הקיים, ופיתחה גישה מאוד פרגמטית, שממש הפוכה לגישה המקורית של גוש אמונים לפיה אחרי האמונה יימשכו המעשים. החמור במעבר לגישה הפרגמטית הוא שהנהגת אמנה ומועצת יש"ע מציגות בפני ממשלות ישראל את הציבור שאמור להיות אידיאליסטי כציבור שהשיקולים הפרקטיים מנחים את מהלכיו. לכן כמעט לא הייתה ברירה אלא להחזיר את הבסיס האידיאולוגי לכל הפעילות".      

וייס עוצמת עיניים לרגע, ומתארת כיצד היא רואה בדמיונה את גרעין נווה צוף של אז עם גרעין מבשרת אדומים של היום: "זה פלא גדול. אני משווה אותם אז והיום, והם נראים אותו דבר. הביטחון בצדקת הדרך למרות הקשיים – אז היו אלו גרעינים שהלכו אל הלא כלום, היום אלו גרעינים שכל העולם מתנגד להם – הממשלה, ארה"ב, השמאל. אבל הרב לוינגר לימד אותנו שכוחה של ארץ ישראל כל כך מחייה, שהוא מתגבר על כל הקשיים".