שינוי תפיסה דרמטי
שינוי תפיסה דרמטיארכיון צה"ל

בראיון ליומן ערוץ 7 מנתח ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין את אישיותו הצבאית של אריאל שרון, מי שרבים רואים בו כאדם שבזכות הימצאותו בנקודות מפתח בהיסטוריה הביטחונית של ישראל - התקבעה דמותה של המדינה במידה מסוימת.

לדבריו של ד"ר מילשטיין לצד ההערכה הרבה לדמותו ותרומתו הצבאית של שרון יש להישמר שלא להגזים ולהפריז כפי שיש הסבורים שאלמלא הוא לא היינו, "זה לא עד כדי כך, אם כי היו לו נקודות השפעה חזקות מאוד".

כשהוא מתייחס לנקודות ההשפעה הללו מונה ד"ר מילשטיין בראש ובראשונה את הקמת יחידת ה-101 שלדבריו חוללה מהפך תפיסתי בצבא כולו. זאת מאחר והתפיסה במלחמת העצמאות ובראשית שנות החמישים הייתה שאין יוצאים למבצע אלא כאשר ברור שהמחיר יהיה נמוך ולמעשה ממשיכים בקרב רק כאשר האויב נכנע או נשבר. ברוח זו נולד הביטוי שאין מקריבים חיילים בשביל איזה פיסטין. משום כך, מסביר מילשטיין, נכשל צה"ל בכל פעולות התגמול עד להקמת ה-101.

עוד הוא מוסיף ומציין כי הגישה הזו שהשתרשה בצה"ל הובילה את העם כולו לחוסר ביטחון ביכולתה של מדינת ישראל הצעירה להתקיים. "שרון עם ארבעים הלוחמים של ה-101 שינה את הדיסקט. התפיסה שלו היא שמבצעים את המשימה בכל מחיר. עד אוגוסט 53' לא הצלחנו לבצע שום משימה ואילו מהתאריך הזה של הקמת היחידה ועד ינואר 54' כל מה שעשו ה-101 הצליח".

בעקבות ההצלחה החליט משה דיין למנות את שרון למפקד גדוד הצנחנים היחיד שהיה אז תוך שהוא מדיח את המג"ד ולמעשה שרון המשיך את המהפכה התפיסתית גם בגדוד.

בדבריו מעיר מילשטיין כי גישה זו שמשימה צריך לבצע בכל מחיר מגדירה את שרון כקבלן ביצוע מוביל, אך במידה והמשימה רעה כדוגמת הבריחה מגוש קטיף הרי שהתוצאה רעה גם היא.

בדבריו מתקן ד"ר מילשטיין את כל אותם רבים המגדירים את שרון כגדול המצביאים של ישראל ומזכיר כי כלל לא מדובר במצביא שכן מצביא הוא אדם שהכין את הצבא למלחמה וניהל את המלחמה בפועל. שרון לעומת זאת לא עשה זאת למעט מלחמת לבנון הראשונה שנוהלה באופן רע מאוד, כהגדרת מילשטיין, המגדיר את שרון כ"מפקד מערכה" ולא מעבר לכך.

בשולי הדברים מציין מילשטיין כי בכל מלחמות ישראל לא היה למעשה מפקד אחד על מלחמה שלמה. לעומת זאת לתואר 'מפקד מערכה' ראוי שרון בלבד, וזאת מתוקף התמודדותו עם אויב שהתגונן ונלחם ולא רק עם אויב כזה שנשבר ונמלט משדה המערכה כפי שהיה במלחמת ששת הימים.

מילשטיין מזכיר את הקריסה הכללית בימי מלחמת יום כיפור כאשר "הממשלה נשברה טוטאלית, הסיפורים על גולדה שהייתה כצוק סלע אלו סיפורים ללא כיסוי. כל הממשלה נשברה והייתה מנותקת מהמציאות. אותו דבר המטה הכללי ואותו דבר פיקוד הדרום. היחיד שלא נשבר והאמין ביכולת להביא למהפך היה אריק שרון וזה דבר גדול. אבל הדבר הכי גדול היה שהייתה לו מנהיגות. הוא הוביל את הגייסות עשרה ימים אחרי פרוץ מלחמת יום כיפורים למהפך במלחמה".

מילשטיין מדגיש בדבריו כי אינו מקבל את הביטוי 'ניצחנו במלחמה' שכן לטעמו בשלושת ימיה הראשונים של המלחמה המצרים ניצחו, אבל גם בהפסד במלחמה יש כמה דרגות והדברים תלויים באופן בו הציבור הישראלי כולו יוצא מהמלחמה, אם שבור באופן מוחלט או עם אמונה לעתיד, ושרון הצליח עם צבא בלתי מקצועי ועם טעויות טקטיות לחולל מהפך ולהביא לצליחה שהפיחה בציבור הישראלי אמונה בצבא ובמנהיגיו.

ד"ר מילשטיין מסביר כי מנהיגות הייתה לשני מפקדים – שרון ויגאל אלון, אך בשרון הייתה גם הבנת שטח שלא הייתה באף אחד אחר ויכולת זו של קריאה נכונה של השטח איפשרה לו לחזות את מהלכי האויב, להיערך אליהם ולהכין את הכוחות לאפשרויות השונות.

עם כל זאת מונה מילשטיין גם את מגרעותיו של שרון שלהערכתו לא ידע להסיק את המסקנות האמיתיות ממלחמת ששת הימים, וגם הוא כמו רבים אחרים ראה במלחמה זו ניצחון על אף שהאויב נכנע, נשבר ולמעשה לא היווה יריב של ממש, "ניצחנו בתוצאה אבל לא ניצחנו בתפקוד", כלשונו של מילשטיין הסבור שמתוך גישה זו לא בוצעה היערכות ראויה של הצבא לקראת הבאות ולא נלמדו הלקחים ההכרחיים.

עוד הוא מזכיר את מלחמת לבנון הראשונה ומדגיש שאינו מקבל את הניסיונות להטיל על שרון אחריות של מי ששיקר לבגין שכן בגין כראש ממשלה וכאדם אינטליגנטי נושא באחריות וכמוהו כך גם השרים האחרים בממשלה.

לטעמו של מילשטיין תכנון המלחמה והפיקוד עליה היה גרוע ביותר ודוגמא מרכזית לכך היא חוסר ההצלחה ליישם את התכנית להגיע לכביש בירות דמשק בתוך 24 שעות, מהלך שלא התרחש גם בתוך שבוע. לדבריו של מילשטיין במלחמה זו היו קרבות כושלים ושרון כמצביא נכשל, אך עם זאת ראוי ונכון לציין לשבח את יכולתו להודות בטעותו ולהפיק את הלקח ואכן כאשר בבחירות קרא לו העם להחליף את אהוד ברק ולמגר את הטרור, קרא את המפה הציבורית ואת הקושי של העם לשלם מחיר ולאחר שאיפשר למחבלים לפגוע,הגיע אירוע מלון פארק שהוביל למבצע שמיגר את הטרור, מבצע שהתאפשר לאחר שהציבור הגיע למצב בו אינו נכון לשלם עוד את המחיר.

עם זאת סבור מילשטיין כי טעותו הגדולה של שרון הייתה שעל אף שהבין שהצבא אינו מקצועי דיו לא חולל רפורמה מתבקשת אלא סבר שאין בכוחו של הצבא לגונן על מטרות אזרחיות, ומשום כך בחר לברוח מגוש קטיף, כלשונו של מילשטיין.