אריק שרון: מאוהב לאויב

איך הפך בונה ההתנחלויות את עורו וסימן את מועצת יש"ע כאויב מספר אחת? חגי הוברמן סוקר את המהפך של ראש הממשלה שהובא למנוחות השבוע.

חגי הוברמן , ט"ז בשבט תשע"ד

אולמרט ושרון. ארכיון
אולמרט ושרון. ארכיון
צילום: פלאש 90

לפני כעשרים שנה, בעיצומו של תהליך אוסלו, ישבתי לארוחת צהריים בכנסת עם אריאל שרון ז"ל, אז ח"כ פשוט מהליכוד שדומה היה שעתידו מאחוריו.

שאלתי אותו לגבי ראש הממשלה דאז יצחק רבין, ידידו האישי ששינה את עורו וממתנגד חריף למשא ומתן עם אש"ף נגרר לכמעט חיבוקים עם מנהיגו. "מדובר באיש אחר. זה פשוט יצחק רבין אחר", השיב לי שרון.

שרון לא היה מאמין לכך באותו רגע, אבל ההגדרה שנתן אז לרבין מתאימה יותר מכול לו עצמו. ראש הממשלה שרון היה לאיש אחר, פשוט איש אחר.

שר הביטחון דהיום, משה יעלון, מעיד בספרו 'דרך ארוכה קצרה' על התרשמותו אז כרמטכ"ל משרון, אחרי שהחליט על חורבן יישובי חבל עזה: "מרגע שעלה רעיון ההתנתקות, שרון היה ראש ממשלה אחר... גם מבחינה פיזית חל בשרון שינוי. תחילה לא הבחנתי בכך, אבל אחרים העירו את תשומת לבי ואמרו לי שהוא נראה חולה. ואכן, הוא הפך לאדם אחר. הוא איבד את החיוניות שלו..." (עמ' 170). ההגדרה "אחר" נכונה גם במובן התלמודי של המילה: פטרון ההתנחלויות הפך לאויבן, מקים היישובים הפך למחריבם.

בסיסי צבא כבסיס להתיישבות

יחסו של שרון ליהודה ושומרון נקבע ביום שלמחרת מלחמת ששת הימים. כראש מחלקת ההדרכה הוא היה האיש שדחף להקמת כל בסיסי ההדרכה של צה"ל ביהודה ושומרון, מתוך הבנה שנוכחותם תגביר את הנוכחות הצבאית ביו"ש, ובכך תסייע לביטחון האזור ולהתיישבות היהודית.

ערב מלחמת יום הכיפורים, כשקם גרעין אלון מורה, נוצר הקשר הראשוני של המתיישבים עם שרון, משוחרר טרי מהצבא. ניסיון ההתנחלות הראשון של גרעין אלון מורה, ביוני 1974, היה ליד אחד הבסיסים ששרון העביר לשומרון, מחנה חורון מדרום לשכם. שרון היה בין מאה ועשרים המשתתפים במבצע. הממשלה הורתה לחיילים לפנות אותם בכוח, ומיד. הפינוי נעשה בלילה והיה קשה ומכאיב. הרב צבי יהודה זצ"ל ותלמידיו נאחזו בגדר. "אני בעצמי עמדתי ואחזתי בגדר", סיפר חנן פורת, "והחיילים ניסו למשוך אותי. אריק שרון ראה זאת וצעק על החיילים: זה פצוע מלחמת יום הכיפורים. איך אתם מעזים? והוא דחף את החיילים".

שנה וחצי אחר כך, הפעם כיועצו של ראש הממשלה יצחק רבין, היה שרון משושביני פשרת קדום המפורסמת בין הגרעין לממשלה, שהביאה להעברת הגרעין לנקודת התיישבות ליד אחד מבסיסי ההדרכה שהקים שרון, שם שוכן היישוב קדומים עד היום.

עליית הליכוד לשלטון ב‑17 במאי 1977 אפשרה לשרון לממש את תוכניותיו להתיישבות נרחבת ביש"ע. לקראת סוף יוני קיים בגין דיון עם שרון על התוכניות החדשות של ההתנחלות ביהודה ושומרון לאותו קיץ: דותן באזור ג'נין, שבי שומרון, תרצה על כתף ההר בדרך שכם-דמיה, קרני שומרון, תמנת חרס שתהיה לימים אריאל, שילה באזור רמאללה, בית-אל, בית חורון, גבעון, יריחו ומחנה זיף דרומית לחברון.

על הסכמתו ופעילותו לפירוק חבל ימית שנים אחדות מאוחר יותר, ביקש שרון לפצות בהקמת עשרות נקודות יישוב בכל רחבי יש"ע. יד ימינו של אריק באותן שנים היה אורי בר-און ז"ל. משימתו הייתה אחת: ניצוח על ביצוע תוכניות ההתיישבות ביש"ע, מבית מדרשו של שרון. "בכל פעם שהייתה איזו סכנה לאיזשהו מהלך מדיני או לחץ מדיני", סיפר לי פעם בני קצובר, "היה שרון, בעיקר כשר הביטחון, שולח את אורי בר-און לשטח, לאתר נקודות ולהקים היאחזויות חדשות. כך קמו ברכה, יצהר ועלי, מעלה לבונה ומגדלים, נגוהות, טנא וגנים".

במועצת יש"ע התייחסו לאורך השנים לשרון עם המון כבדהו ולא פחות חשדהו. מעולם לא שכחו לו את היותו קבלן הביצוע של חורבן חבל ימית, ואת העובדה שהוא היה זה שנתן לבגין, בסופו של דבר, את הגושפנקא האידיאולוגית למהלך. אבל שרון עצמו לא הפסיק לשדר שהוא באמת מתחרט על העקירה.

כשנבחר שרון לראשות הממשלה, פרסם אורי דן חוברת המפארת את מעשיו ופועלו. רובה מבוססת על ריאיון מתמשך עם שרון, עם דברי קישור של אורי דן. שרון, שאמר בעבר כי החרבת חבל ימית הייתה טעות, התייחס בחוברת לטעות נוספת שלו בנושא ההתיישבות: "במשך השנים, כשהסברתי מדוע ישראל צריכה להחזיק ביהודה ושומרון ובאזורים אחרים, תליתי זאת רק בהסברים ביטחוניים... הנושא הביטחוני יש בו מן הזמניות וקל לנגח אותו, בעוד שהנושא ההיסטורי, שהוא הנושא האמיתי, חזק יותר מכל דבר אחר. זו טעות. האבן השואבת לארץ ישראל הייתה סיפורי התנ"ך. מהחגים, עונות השנה ועד הנופים, הכול היסטורי. מערת המכפלה. איזה עם יש לו אנדרטה של כמעט 4000 שנה, שם קבורים אבות האומה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה?".

בפעם אחרת אמר לראש מועצת הר-חברון, צביקי בר-חי: "בכל לילה שאני מסתכל מהחווה שלי על הר-חברון ורואה את האורות של היישוב נגוהות, אני רגוע".

בדיוק לפני 18 שנה, בחודש שבט תשנ"ה, בהספד ליד קברה של עפרה פליקס הי"ד, בת אלון מורה ובתו של הרב מנחם פליקס מראשוני גוש אמונים, אמר שרון: "הממשלה מקווה שרוח המתנחלים תיפול, שאמונתם תישבר, שירצו לעזוב. אני מביט סביבי ורואה את ראשוני המתנחלים בהר. אני מכיר אותם למעלה מעשרים שנה, ואני יודע: רוחם לא תיפול, אמונתם לא תישבר. ממשלות ייפלו ויקומו. הם, המתנחלים, יישארו פה לעולם וימשיכו להקים יישובים לתפארת... אני רואה את דור הבנים, דורה של עפרה, הם אינם נופלים מדור ההורים! יש המשך!".

ראש הממשלה העוין ביותר

בחירתו של שרון לראשות הממשלה עוררה בהתחלה תקווה עצומה בקרב ראשי המתיישבים. מה יכול היה להיות טוב יותר מאשר הגעתו של אבי ההתנחלויות לתפקיד הרם ביותר במדינת ישראל? שרון עצמו, בראשית דרכו, עוד המשיך לטפח את תקוותם שימשיך בתלם המסורתי בו צעד שנים רבות. בפגישה עם ראשי מועצת יש"ע ארבעה חודשים אחרי בחירתו, אמר להם: "לא תהיה הקפאת התנחלויות. אנו לא משלמים בעד הפסקת אש. לא נשלם דמי חסות".

אבל מהר מאוד הבינו ראשי המתיישבים שמדובר בשרון אחר, שהחל להיכנע ללחץ האמריקני להקפיא יישובים ולהרוס מאחזים. כבר ב‑5 ביוני 2001, תאריך סמלי ביותר בהיסטוריה של יהודה ושומרון, שמעו ראשי מועצת יש"ע משרון בפגישה איתם סגנון שהולם יותר את שמעון פרס: "הקפאה גיאוגרפית ולא דמוגרפית" של ההתיישבות - כלומר, בנייה רק בשטח הבנוי של היישובים. שרון ניסה לתרץ שלא מדובר "ממש בשטח הגיאוגרפי". את תוכניתו הסביר כך: אם יש מקום פנוי בתוך השטח הבנוי - נבנה שם. אם אין מקום בשטח הבנוי, נרחיב את היישובים בבנייה מבחוץ, אבל לא במרחקים גדולים מהשטח הבנוי אלא בצמוד להם.

המשתתפים בפגישה לא האמינו למשמע אוזניהם. האיש שקרא להם רק לפני שלוש שנים "רוצו על הגבעות" - אחרי שובו עם נתניהו מוועידת וויי, קורא כעת לבלום את הריצה על הגבעות, לבלום את תפיסת הקרקעות כחלק מהמאבק עם הפלשתינים, ובפועל אפילו לוותר על חלק גדול מתוכניות המיתאר של היישובים.

כאן הלך ונפער השבר בין שרון לבין חבריו לשעבר במועצת יש"ע, ובראשם ידידו האישי זמביש. בחודש כסלו תשס"ד התנהל המאבק על פינוי היישוב מיגרון בבנימין. במסיבת עיתונאים שכינסה מועצת יש"ע במיגרון אמר זמביש ברמז לא דק לידידו לשעבר ראש הממשלה אריאל שרון: "ברעיונות להריסת יישובים אני רואה מחלת נפש. פשוט מחלת נפש של היהודי הנודד".

אז מה קרה לשרון שהפך את עורו? זה התחיל בהחלטה על ההתנתקות, ששרון קיבל כדי להוריד מעל ראשו את כתב האישום בגין שוחד בפרשת האי היווני – על כך דומה שכיום כבר אין ויכוח. אלא שלשרון, בתחילת המהלך, הייתה תבוסה מחפירה: משאל מתפקדי הליכוד. נכון שבסופו של דבר, בסיוע מעשה הנוכלות שיזמה ציפי לבני, התגבר שרון על התקלה, אבל קודם לכן הוא חש את התבוסה על בשרו. בקרב על לבם של מתפקדי הליכוד ניצבה מול שרון שותפתו בעבר, מועצת יש"ע, והיא הביסה אותו בגדול.

אצל שרון, סיפר לי פעם אחד ממקורביו, לא היה מצב ביניים ביחסים אישיים: או שאתה הולך איתו עד הסוף, או שאתה נגדו עד הסוף. מרגע שמועצת יש"ע הביסה אותו במשאל המתפקדים, שרון סימן אותה כאויב. מאותו רגע שרון הפך להיות האויב מספר אחת של ההתיישבות לא רק בחבל עזה, אלא גם ביהודה ושומרון. לא היה עוד ראש ממשלה בתולדות מדינת ישראל שהיה כל כך עוין ושונא את כל מפעל ההתנחלות. עיקר מאמציו כעת היה להחריב את ההתיישבות, יציר כפיו, בכל דרך. "אתם לא יודעים עד כמה שרון שונא אתכם", אמר אחד ממקורביו לפנחס ולרשטיין אחרי המשאל. אנשים שפגשו את ראש הממשלה אחרי משאל המתפקדים התרשמו כי "שרון באטרף", מרגיש שהוא חייב להציג עקירה כלשהי של יישובים, כנקמה.

שרון הזועם החליט לכלות את זעמו קודם כול באויב שסימן לו זה מכבר: המאחזים. יום אחד בלבד אחרי כישלונו במשאל, חתם שרון על צווים לעקירת שלושה מאחזים: נגוהות מערב שבדרום הר-חברון, גבעת אסף ורמת גלעד. פחות משבוע אחר כך, בל"ג בעומר תשס"ד, הוציא המינהל האזרחי את צווי ה"תיחום", שמשמעותם פינוי כל המבנים-קרוואנים בשלושת המאחזים הללו. כעבור שבוע החריבו כוחות הביטחון את מצפה יצהר, בפעם הרביעית מאז הוקם.

מהלכים רומסי דמוקרטיה

שרון רצה להמשיך את חורבן המאחזים. אבל החוק, אחרי כל הצווים המיוחדים, לא עמד לצדו. מועצת יש"ע הצליחה בכלים משפטיים לעכב את פינוי המאחזים. שרון, בזעמו, החליט לקבל גיבוי משפטי של הפרקליטות למהלכים עוקפי בג"ץ ורומסי דמוקרטיה. הפתרון היה לבקש מעו"ד טליה ששון שתכין דו"ח משפטי בנושא המאחזים. לא במקרה בחר דווקא בטליה ששון לתפקיד. דעותיה העוינות את המתיישבים ביש"ע נודעו עוד בעת עבודתה בפרקליטות המדינה. שרון זכר היטב, יותר מכל אדם אחר, את הימים שבהם עוד הקים יישובים. באותם ימים פיו לא פסק מלחרף ולגדף אותה על המכשולים המשפטיים שהערימה בפניו על כל צעד ושעל. הוא פשוט חיפש את האדם שהאובססיה שלו לפגוע ולהחריב כל דבר הקשור למתיישבים היא הגדולה ביותר, ואת התכונות הללו מצא בטליה ששון.

במכתב שבו הטיל עליה את המשימה, הוא ביקש ממנה במפורש לבצע "שינויים, תיקונים או תוספות חקיקה, תקנות, צווים או החלטות ממשלה ככל הנדרש, להפסקת תופעת המאחזים ופינויָם". מסקנות דו"ח טליה ששון, מסתבר, קדמו לדו"ח עצמו. את המסקנות הכתיב שרון בעצמו: להרוס את כל המאחזים. טליה ששון רק התבקשה לתת את הגושפנקא המשפטית למסקנות ששרון ניסח לה. טליה ששון כמובן נרתמה למשימה בהתלהבות, וסיפקה לו את הסחורה במלואה.

דבקותו של שרון במימוש התוכנית להחרבת יישובי הרצועה, והאכזריות שנקט כשהשליך את העקורים לקראווילות רעועות ודולפות, הייתה קו השבר. אחרי שהחורבן הושלם לשביעות רצונו של שרון, שוב לא ניתן היה לאחות את הקרע בין שרון והמתנחלים. אלו מעולם לא סלחו לו על המהלך, גם כשלקה באירוע המוחי השני ושקע בתרדמת שממנה לא קם עוד. גם הם ידעו היטב שאלמלא היה שרון לוקה באירוע המוחי, והיה ממשיך לכהן כראש ממשלה עוד כמה שנים, הוא היה מוביל לנסיגה נוספת ביו"ש, כולל חורבן עשרות יישובים וגירוש עוד עשרות אלפי מתנחלים מיהודה ושומרון, אם לא עד הקו הירוק, בוודאי עד לגדר ההפרדה.