שכחו שהיה גירוש?

"איך אפשר לדבר על הדברים הטובים שהוא עשה? הפצע של מאות משפחות לא יגליד לעולם". התגובות בימין לפטירת שרון - פרשנות.

חגית רוזנבאום , י"ד בשבט תשע"ד

גוש קטיף שלט מע"צ עזה
גוש קטיף שלט מע"צ עזה
חגי הוברמן

אחרי שוך החגיגות לרגל יום הולדתה של הכנסת שנערכו ביום ג' השבוע, ניגשו לא מעט ח"כים מהסיעות השונות אל חברת הכנסת אורית סטרוק.

הרחק מעיני המצלמות והמיקרופונים, הם השמיעו באוזניה הערכה גלויה על ההודעה שפרסמה עם היוודע דבר פטירתו של שרון. "כל הכבוד שעמדת על שלך", הם כמעט טפחו לה על השכם, "איך לא נבהלת?". "אנחנו מסכימים עם דעתך לגמרי", הצהירו עמיתיה מהליכוד ומש"ס. סטרוק קיבלה בתודה את הגיבוי הפרלמנטרי שנחת עליה, אך גם הוא לא הקהה את האכזבה מהחברים הקרובים שהצטרפו למעגל החובטים בה בראשית השבוע.

"התנפלות מתוזמרת היטב"

"האמת צריכה להיאמר: שרון היה מגדולי בוני ארץ ישראל, וגדול מחריביה. מי שידע לנצח את הטרור, ומי שהפך את כל דרום הארץ למוכה-טרור. נחישותו העצומה ויכולתו להחליט ולבצע, אפשרו לו להגיע להישגים מרשימים, וגם למהלכים אסוניים", כתבה סטרוק עם מותו של שרון. "בצד התודה וההוקרה על תרומתו העצומה של שרון למדינת ישראל, אי אפשר שלא להודות גם לקב"ה על כך ששרון נלקח מחיינו הציבוריים בטרם הספיק להמיט על תושבי יו"ש ועל תושבי עוטף יו"ש את האסון שהמיט על מתיישבי גוש קטיף ועוטף עזה".

העליהום הפוליטי והתקשורתי לא איחר לבוא. שרת המשפטים ציפי לבני כינתה את סטרוק וחבריה "עשבים שוטים" וקבעה כי סטרוק בדבריה "ביישה את הכנסת". ח"כ קרין אלהרר (יש עתיד) כתבה בדף הפייסבוק שלה "תתביישי לך, אורית סטרוק", וטענה כי בדבריה ביקשה סטרוק "לסגור חשבון אחרון" עם שרון. "כשאין משהו חכם לומר – עדיף פשוט לשתוק", חרצה.

לשיאה של ההתלהמות המילולית נגד סטרוק הגיע דוברו של השר יעקב פרי, ניסן זאבי. הלה כינה אותה בדף הפייסבוק שלו "מכשפה משיחית" והצהיר כי הוא "בעד לגרש אותה שוב". על אף הגינוי שהוציאה מפלגת הבית היהודי לדבריו של זאבי, בחר יו"ר המפלגה, נפתלי בנט, לתקוף את סטרוק. "דבריה של אורית סטרוק חמורים ביותר, ואסור היה שייאמרו", כתב בנט בתשובה לתלונה שקיבל אודות תגובתה של סטרוק. סטרוק עצמה לא התרגשה יתר על המידה מהתנפלות השמאל, מספרים מקורביה, אולם ציערו אותה במיוחד חוסר העמידה של חבריה מול הלחצים, ואי היכולת לשדר עמידה איתנה יותר בצד ימין של המפה.

בעקבות הסערה הוציאה סטרוק הבהרה לדבריה, שהשמאל הציג אותם כשִמחה על עצם מותו של שרון. "לא התנצלתי על תוכן הדברים, אלא על כך שהובנו לא נכון ועל עיתוי הפרסום. אני עומדת מאחורי התוכן באופן מלא", אומרת סטרוק בשיחה עם 'בשבע'.

לדעתה, מתקפת השמאל לא הייתה ספונטנית, אלא מתוכננת ומחושבת היטב. "אני חושבת שהשמאל ניסה להשתמש באירוע של פטירת שרון כדי להאדיר ולקדם את דרכו המדינית. לכן, כשבאה תגובה כמו שלי, שהעניין המרכזי בה הוא שלילת דרכו המדינית והצבעה על דרך זו כמובילה לאסון – זה דבר שהם לא יכלו להסכים שייאמר. ההתנפלות הזו הייתה צעד מכוון, מתוזמן ומתוזמר היטב. מה שציער אותי היו פניות שקיבלתי מהמחנה שלנו, שדרשו שאחזור בי ואתנצל. זה סוג של חוסר יכולת לעמוד על שלך בתנאי לחץ".

סטרוק מבקשת להזכיר כי גם בשמאל ובאמצעי התקשורת שוררת הסכמה מקיר לקיר על העובדות שציינה בתגובתה. מאמר של יוסי ורטר ב'הארץ', למשל, ופרשנות של חנן קריסטל ברשת ב' סמוך למותו של שרון, קבעו אף הם כי לו המשיך שרון בחיים הפוליטיים, היה מנצח בבחירות 2006 תוך גריפה של לפחות ארבעים מנדטים. במצב כזה, קובעים הפרשנים, שרון היה מקיים התנתקות נוספת והפעם מכל שטחי יהודה ושומרון. "כל ההבדל בין מה שאני אמרתי למה שהם אמרו, היה שהם ביכו את העובדה שהוא לא הספיק לעשות זאת, ואני אמרתי שזה דווקא משמח, ושיש להודות על כך לה'. כל מי שחושב שנסיגה מארץ ישראל היא דבר נורא, משמח אותו שזה לא קרה".

הניסיון להציג אותה כעמדת מיעוט קיצוני, חורה לה ואף מעורר בה אסוציאציות לימים הרדופים שאחרי רצח רבין. "גם אז ניסו לשים אותנו בפינה. אבל זה לא נכון, רוב הציבור חושב שההתנתקות הייתה טעות, ואני מייצגת את רוב הציבור".

"שכחו שהיה גירוש?"

למרות הלחצים, כאמור, סטרוק לא הייתה מוכנה לחזור בה מהאמירות: "בשלב מסוים הרגשתי שאם אתקפל ואחזור בי, אני פשוט בוגדת בציבור שלם שזה מה שהוא חושב ומאמין בו", היא מסבירה.

שיחות עם כמה ממגורשי גוש קטיף מגלות כי סטרוק אכן ייצגה באופן מיטבי את תחושותיהם. נראה עם זאת שבעקבות המתקפה על דבריה, חששו גורמים רשמיים לפרסם את תגובתם למותו של שרון. ועד מתיישבי גוש קטיף, למשל, הודיע כי החליט שלא להתייחס לנושא בתקשורת. אולם מסתבר שמתחת למעטה השקט ומסך התגובות הממלכתיות ששידרו נציגי המגזר הדתי וראשי המתיישבים, מפעפעת לבה רותחת של כאב שלא זכתה להד תקשורתי בתוך קמפיין ההספדים.

מאז ההודעה על מותו של שרון, חייהן של יעל (שם בדוי), מגורשת מכפר דרום, וחברותיה כמעט שותקו לחלוטין. הטלפונים לפסיכולוגית התחדשו, ואחת החברות כמעט לא יוצאת מהמיטה. "אני נדהמת לגלות כמה חשבנו שהתגברנו על הכול, וכמה זה שוב מתגבר עלינו. התחושות הקשות, התסכול, הגעגועים – הראש שלי עכשיו רק שם. למה זה חוזר עכשיו שוב? רק כי הוא מת? לכאורה אין שום קשר, אבל זה מפרק אותנו". המילים מתגלגלות מגרונה החנוק של יעל בסערה, לא מאורגנות ורהוטות אלא "פשוט מהלב, פתחו לנו שוב את הפצע". היא חוששת בכלל לפתוח את הנושא, כי "אני מפחדת שלא אוכל להתגבר על זה אחר כך, זה מציף את כולי".     

ביום ראשון נסעה יעל בעיר, ומכל עבר שמעה את הדיווחים ברדיו ואת המרואיינים הסופדים לשרון. "הרגשתי שהפנים שלי שורפות, התאפקתי לא לצרוח: 'תכבו את זה!'. איך אפשר לשמוע שמאדירים אותו ככה? כל מילה שאני שומעת שאומרים עליו, אני אומרת לעצמי: זה לא יכול להיות. אנחנו לא עצמנו כבר שמונה שנים, איך אפשר לדבר על זה שהוא עשה גם דברים טובים? אי אפשר בכלל להשוות את הדברים הטובים לדברים הרעים שהוא עשה".

מאוחר יותר, גילתה יעל באכזבה שאת שרון מהללים גם במעגלים היותר קרובים: "רב באחת האולפנות אסף את התלמידות וסיפר על מעשיו הטובים של שרון. הבנות הגדולות שלי הסתכלו עליו עם דמעות בעיניים: 'על מה אתה מדבר? הוא גירש אותנו מהבית!'. הרב לא חזר בו, והסביר לבנות ש'צריך להסתכל על המכלול'. הבנות שלי ובנות של חברות שלי פרצו בבכי, הרי אותן עצמן הוציאו מהבית. אותו סיפור היה גם בבית הספר של הבנים. אנשים אטומים, שכחו שהיה גירוש. לא זוכרים שהעוול הנורא ששרון עשה הוא עדיין פצע פתוח שלא ייגמר לעולם".

מאז מותו של שרון, עולים הזיכרונות והכאב בקרב רבים מקהילות המגורשים בשיחות טלפון או בכתיבה בעמודי הפייסבוק, מספרת יעל. "ידענו שהוא ימות יום אחד, אבל לא ידענו שזה יציף אותנו ככה. אנחנו עוברים ימים קשים מאוד. מדובר במאות משפחות על ילדיהן שחוות את הגירוש עד היום. זה רק מחדד עד כמה לא נרפאנו, אז איך אפשר לומר שהגירוש מתגמד לעומת הדברים הטובים שהוא עשה?!".

"לא משתתפים בצרמוניה"

ההנהגה הרשמית של המתיישבים הסתפקה בטונים הרבה יותר מינוריים על מותו של שרון. עם צאת השבת פרסמה מועצת יש"ע הודעה לפיה היא "משתתפת עם כל עם ישראל באבל על פטירתו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. ביום זה, כשאדם הולך לבית עולמו, נזכור לו את זכויותיו ותרומתו הנכבדה לביטחון ישראל ולבניין ההתיישבות במשך עשרות שנים, ומקווים שמורשת זו תיזכר לו היום ובעתיד".

מזכ"ל אמנה, זאב חבר (זמביש), היה אולי ידיד נפשו הקרוב ביותר של שרון מקרב מנהיגי המתנחלים. על אף שהקפיד כל ימיו להסתתר מעין התקשורת, הוא ניאות לבקשת משפחת שרון להספיד את אביהם בטקס האשכבה בכנסת. חבר, שהיה אחרון המספידים, שטח בנאום נדיר את מערכת היחסים ושיתופי הפעולה שלו עם שרון לאורך השנים.

"היית לנו המורה הגדול של בניין ההתנחלות, המנהיג המעשי, אבי מפעל ההתיישבות", אמר זמביש, "בבנייה כמו בצבא, ירדת תמיד לפרטים הקטנים וניהלת לוחות זמנים מוקפדים. בחן ובהומור המיוחדים שלך ידעת להאיץ בעושים במלאכה כך שלא תרפה ידם. אל תרפו! כך פקדת שוב ושוב. סימנת את המטרה אך ידעת לתת לנו את חופש הפעולה. אמרת - אתם יודעים טוב ממני כיצד לעשות זאת". על קשריו האישיים עם שרון אמר: "אהבתי אותך מאוד. ראיתי זכות גדולה בכך שנפל בחלקי לעבוד עמך. הידידות צמחה לאהבה של אמת". את נאומו חתם חבר באזכור מרומז של ביצוע העקירה מגוש קטיף, באומרו: "קשה וכואבת הייתה התנתקותך בשנתיים האחרונות לכהונתך מן הדרך בה צעדנו יחדיו. השאלות נותרו ללא מענה, הכאב גדול, ועל הכול תכסה אהבה גדולה".

גם יעקב כץ, כצל'ה, ידע ימים יפים עם אריאל שרון. מבחינתו, מדובר בימים בלתי נשכחים. "אני אהבתי אותו ואוהב אותו. אני קשור אליו כמו אב ובן, שהאהבה ביניהם לא נגמרת גם אם אחד מהם חטא". כצל'ה מזכיר בראש ובראשונה את העובדה שהוא חב את חייו באופן אישי לשרון, שהציל אותו במהלך קרב קשה במלחמת יום הכיפורים. הוא גם מספר על התקופה בה שימש כעוזרו בתפקיד שר השיכון, אז בנו יחד עשרות אלפי יחידות דיור ביש"ע, בירושלים ובגולן. "הוא נתן לי כוח עצום בתור עוזרו האישי, הוא הכניס אותי בסוד העניינים. הילדים שלי נחשבו אצלו כנכדיו".

אחרי עקירת חבל ימית, מספר כצל'ה, חש שרון חרטה עמוקה וחשש לאבד את אמונו של עוזרו הקרוב. "הוא ידע שאני מעריך אותו אבל לא סומך עליו". באופן אישי חש כץ בעקבות עקירת גוש קטיף "צער ובושה על ששרון עשה דבר בניגוד למה שאהב. לדעתי הוא נהיה חולה מזה שהעמיד פנים שהכול בסדר. בפנים הוא היה מרוסק. הוא ידע שהוא עושה מעשה שמכתים אותו לדורות. שרון אהב את המתיישבים, אך אף פעם לא נתן הסבר מדוע עשה זאת".

אבל לצד סיפורי האחווה, מבקש כץ להפריד בין המישור האישי לציבורי ביחס למותו של האיש. "אני יכול להבין כל מי שלא סולח לו, בייחוד מהמעגלים הראשונים והשנִיים של המגורשים. רוב הציבור הדתי-לאומי לא סולח לו. רואים שגם ההלוויה הייתה ריקה, הציבור הישראלי לא הגיע". כץ מסביר כי בפרספקטיבה של דורות אפשר יהיה אולי לנתח את מעשיו של שרון ולשקול את מעשיו הטובים מול הרעים.

עם זאת, בדור שלנו "ציבור המתיישבים הוא משפחה אחת. גם אם לא עקרו את ביתנו שלנו – עקרו אותנו מהבית. אדם שבונה לך בית נהדר ואחר כך עוקר את לבך ומשפחתך – אתה לא יכול לאהוב אותו". לדבריו, הקרע שיצר שרון אינו רק מול המתיישבים, אלא מול עם ישראל לדורותיו: "במהלך הדורות מה שהוא עשה ייזכר כמו כל הגירושים שבהם יהודים נעקרו ממקומם בשל היותם יהודים – הדבר הזה נחשב כפשע. אולי עוד כמה דורות נוכל להבין למה הוא עשה את זה".

החיבור האישי לשרון, הן בשדה הקרב והן בשדה ההתיישבות, מאפיין גם את הקשר העמוק ששרר בין ראש הממשלה לשעבר לגואל האדמות משה זר. זר צנח במיתלה ונפצע קשה תחת פיקודו של שרון, ובהמשך היה מאלה שצעדו איתו יד ביד למען מינוף ההתיישבות. השבוע הגיע זר לחוות השקמים, לנחם את בניו של שרון. בתום השיחה הידידותית עם השניים, שיתף זר את 'בשבע' בהספד האישי שלו לשרון. "אני רוצה לומר את דבריי לא מתוך שנאות ולא מתוך אהבות", הוא מדגיש בפתיחת דבריו. "בימים האחרונים שמעתי תשבחות על אריאל שרון. מי שהיה מפקדי ואהוב נפשי. העלו אותו לאיגרא רמא, סיפרו על היותו איש גדול, מצביא גדול, שעשה דברים נפלאים, ואני יכול רק להוסיף עליהם".

אולם יחד עם ההערכה על פועלו, זר מבקש לאמוד "בניתוח חד ובשכל קר" את הפגיעה האנושה שביצע שרון בחבריו המתיישבים. "ההתיישבות ביש"ע הייתה עטופה בשריון הפלדה של שרון. הוא אמר בתוקף: דין נצרים כדין תל אביב, אסור לוותר על מילימטר, אנחנו לא מוכנים לתת שום דבר. פתאום הוא בא, ובבת אחת ניפץ את שריון הפלדה הזה. הוא קלקל את השורה. הוא היה מנהיג של כולנו, הבולדוזר ששמר עלינו, היינו תלמידיו ופקודיו. אבל כשהוא הלך כך מקצה לקצה, כשיצר סדק בשריון של ההתיישבות והרחיב אותו לכדי פתחו של אולם, זה העניק לגיטימציה לבאים אחריו, חדלי אישים כמו אולמרט, לומר: אם שרון הגדול עשה התנתקות, אז אני יכול לעשות התכנסות. הוא נתן לכל אלה גיבוי. שרון שבר במצח נחושה את מעטפת השריון שהייתה לנו כשהלכנו אחריו".  

דובר היישוב היהודי בחברון, נועם ארנון, זוכר את ביקוריו הרבים של שרון בחברון ואת מילותיו החמות על מערת המכפלה. אולם בעיניו, מעשיו האחרונים של שרון מעיבים על כל הזיכרונות הנעימים של קשרי שרון והמתנחלים. בשיחתו השבועית בערוץ 7, ששודרה ביום ההלוויה, אמר ארנון כי "לצערנו הגדול, מעשיו האחרונים מאפילים ומטילים צל כבד מאוד על כל מעשיו ועל כל זכויותיו. כאשר אדם בונה מפעל חיים, הן בתחום הביטחון והן בתחום ההתיישבות, ולאחר מכן הורס אותו במחי רגל ללא שום הסבר, וגורם לערעור עצם היסודות של המפעל, הדבר גורם לחוסר אמינות ולחוסר אמון בכל מה שעשה במשך כל חייו. אם זה כל כך חשוב, איך יכולת להרוס אותו? איך יכולת להשמיד אותו באגרסיביות ובלי שום הסבר, רק בגלל גחמה?".

ארנון הסתייג מהשתתפותם של מנהיגי התיישבות בלווייתו של שרון. "אנו מוצאים עצמנו היום עומדים מנגד, לא משתתפים בצרמוניה הגדולה שמתנהלת, כי במעשיו האחרונים הוא ריסק את הבסיס של כל מעשיו הראשונים. על כך אנו מצרים וכואבים. אני יכול להביע רק תמיהה גדולה על אותם חברים וראשי התיישבות שאפילו השתתפו בלוויה, כביכול הכול נשכח ונסלח. אבל זה לא נכון, לא נשכח ולא נסלח.

"איננו יכולים להפטיר כדאשתקד ולומר: היו בינינו חילוקי דעות, נזכור את מעשיו הטובים. זה לא ייתכן. מעשיו הטובים כבודם במקומם מונח, אבל כאן על פני האדמה, אנחנו צריכים לבחון באיזה צבע הוא צבע הכול על ידי מעשיו האחרונים. אין בנו שמחה, יש בנו צער עמוק על כל מה שקרה בעשר השנים האחרונות".