יהורם גאון
יהורם גאוןפלאש 90

הזמר וחתן פרס ישראל, יהורם גאון, תוקף את עולם הבידור, לא מבין את הרצון להידמות לאמריקה ומציע פתרון לבעיית המסתננים (רמז: עבודה עברית).

"אנחנו יכולים לחוש אמריקה, אבל לעולם לא נהיה אמריקה ומוטב לנו להבין זאת במוקדם מאשר במאוחר", הוא אומר בראיון ליובל אברמוביץ' ב'ישראל היום'.

נוכח תמונות הפגנת הענק של המסתננים האפריקנים, גאון מציין כי עוצמת המחאה חשפה את מימדי התופעה. "אני חושב שהבעיה שלנו כחברה היא ששימוש היתר בהם הפך אותם להיות שואבי המים, ואותנו לגבירים. התלות שלנו בהם אדירה. תראה מה קרה: בעלי המסעדות לא יודעים מה לעשות מרוב מצוקה.

"אתה הופך לבעלים של אדמה רק כשאתה עובד את אדמתך. מרגע שהפכת לגביר, אתה מאבד את הזיקה בינך לבין הארץ שלך. אם אנחנו, בני הארץ הזאת, לא נמלא את התפקידים הללו בעצמנו - לא נוכל להלין אחר כך שהארץ שלנו נמצאת בידיהם של אנשים אחרים. ההפגנות הללו וההשבתה שהם יצרו הן רק דוגמית קטנה למצב הקטסטרופלי שעלול להיות כאן בעוד כמה שנים. ברגע שהם ימלאו את כל הפונקציות הבסיסיות, נמצא את עצמנו בצרה גדולה מאוד".

גאון קורא לאמץ את השיטה הציונית ולשוב לעבודה עברית. "אם אנחנו מתפנקים ולא ממלאים את כל מטלות החולין, אנחנו בפירוש מתנתקים מהמקום. אנחנו קוראים לזה 'שטחים', בזמן שהפלשתינים קוראים לזה 'טריטוריז'. בבחירת המילה חסרת המשמעות הזאת אנחנו אומרים: 'זאת סתם אדמה. מרחבים. ניתן, ניקח, נעביר'. הם, לעומת זאת, מתייחסים לזה כאל אדמה הקשורה אל האדם.

"ההבדל בבחירת המילים הוא עצום", מדגיש גאון, "ומכאן גם הפער בינינו לבין הפלשתינים, וגם ביחס שלנו למולדת שלנו. כשאנחנו מתרחקים מעבודת האדמה, אנחנו מתרחקים גם מעצמנו ומהמדינה".

(צילום: פלאש 90)
גאון נשאל על האופי האמריקני; מעמדות, כסף, סמלי סטטוס ואומר כי "ידוע לי שזו השאיפה של רבים, אבל זה מקסם שווא. לאמריקה אין מצפונה את סוריה ולבנון, ממזרחה את ירדן, עיראק ואיראן, ומדרומה את מצרים. אנחנו במרכזו של סהר שמתחיל בטורקיה ונגמר במצרים. אנחנו סיכה שעליה אי אפשר אפילו לכתוב את שמה המלא של המדינה. והמקום הזה מכתיב כללי התנהגות שונים מאשר באמריקה. אסור לנו לחלום להיות אמריקה".

הוא סיפר על הקומיקאי ספי ריבלין ז"ל שהלך לעולמו, והדגיש כי ריבלין לא התרגש ממבקריו. "ספי נתן דוגמה אישית לכל האמנים שעמדו ועומדים על במות ומפחדים מדעת הקהל. הוא היה איש נחרץ בדעותיו שציפצף על מה שאנשים יגידו, והיה מוכן להקריב את אהדת הקהל על פני אמירת דעתו. מגיע לו כל הכבוד. הוא היה אחד היחידים בזה, אם לא ה־יחיד, וזה עוד לפני שאמרתי מילה על גדולתו כקומיקאי.

"כשהייתי צעיר, היה מאוד חשוב לי מה אומרים או חושבים על דעותיי. הגיל לימד אותי שלאמירות יש כוח, ושאם הן עשויות לשנות את דעתו של איש אחד, אז כבר הצלחתי במשימת אמירת האמת שלי. כאמן, תמיד מנסים לקטלג אותך כימני או שמאלני, ואני דווקא בוחר בחופש התנועה שבין ימין לשמאל ולמרכז. אני באמת לא שמאלני או ימני, אלא יהודי וישראלי; הדעות שאני משמיע הן לפעמים ימניות ולפעמים שמאלניות. אני לא מקובע".

גאון מתייחס לאמירתו החריפה נגד המוסיקה המזרחית, אותה הוא כינה "זבל שלא ברא השטן". "הייתי עצוב מאוד שהפכתי לכלי בידיהם של אנשים שרצו לפרוץ ולצעוק צעקה, וחיכו לטריגר. הרי בסוף זה היה יוצא החוצה עם אמירה של מישהו אחר. אני לא חוזר בי מאף מילה".

שפתם העילגת, כלשונו, של הצעירים, מרתיחה את דמו של גאון. "כבן למורה לעברית אני חרד לשפה שלנו, וכואב לי שבועטים בה. אנשים צעירים מדברים בטעויות בלי להרגיש מבוכה.

"הבעיה של צעירים רבים, ובעיקר אלה שיושבים בצמתים משפיעים ברדיו ובתקשורת, זה שהם לא סקרנים מספיק ולא חרוצים מספיק. האמנים המבוגרים, ואני ביניהם, מרגישים את זה בתחנות הרדיו. מפרידות חמישים שנים ביני לבין נער צעיר שעובד בתחנת רדיו, וכמי שמגיש ברדיו תוכנית אני מודע למספר הסינגלים שמגיעים לתחנות מדי שבוע. זה מספר עצום. למה להם לשבת ולהקשיב לכל החומרים החדשים כשהכי קל להושיט את היד אל עבר השירים המוכרים והבטוחים של ריטה, פוליקר, ארצי ורייכל, במקום לתת סיכוי לחומרים חדשים של צעירים או אפילו של הוותיקים? העצלנות משתלטת, והם הולכים על בטוח. הרי כולם רוצים לקבל את המוכר והידוע".

גאון תוקף את עולם הבידור ואומר כי הכסף ש"מתגלגל" בתעשיה הזו מעוור את עיני האנשים. "לא פלא שאנחנו שומעים בשנים האחרונות על פרשות כאלה ואחרות. זה עולם אחרי לגמרי. כשכסף גדול מקיף אותך מכל זווית, אתה מסתנוור ומשתכר ומרשה לעצמך לעשות דברים שלא היית עושה במציאות אחרת".