למרות שברגע הראשון נראה שאפשר לפטור את השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', במשיכת כתפיים, הרי שבמחשבה שנייה אי אפשר לעבור לסדר היום על מה שעשה השבוע.
כזכור, על לוח מודעות ביישוב יד בנימין, שרבים מתושביו בנו בו את ביתם לאחר שגורשו מגוש קטיף, פרסמו אלמונים פמפלט המביע שמחה על מותו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. כשהתפרסם העניין בתקשורת מיהר השר אהרונוביץ' להוציא הודעה לתקשורת ולפיה הוא ביקש מגורמי המשטרה לפתוח בחקירה ולטפל בנושא במהירות ובמקצועיות. "אני רואה בחומרה רבה התנהגות עבריינית שכזו, לא ייתכן ולא יעלה על הדעת כי גילויי שמחה שכאלה יתפרסמו ויתרמו לפילוג והקצנה בעם״.
לכאורה מדובר בעוד סיבוב תקשורתי שבו פוליטיקאי עושה הון יחצני קטן בעזרת הצהרה חסרת משמעות. אך אהרונוביץ' אינו זהבה גלאון, והתוכן המטופש של ההודעה לא אמור לכסות על חומרתה. אם אהרונוביץ' באמת פנה אל צמרת המשטרה הכפופה לו (רק בשבוע שעבר הוא האריך את שירותו של המפכ"ל דנינו בשנה נוספת) והורה לה לנסות לעצור את כותבי הפמפלט, הרי שהוא עבר עבירה פלילית של ממש. בחוק הישראלי, למרבה השמחה, אין עדיין כל סעיף שאוסר להביע שמחה על מותו של מנהיג לשעבר. ולכן אם אהרונוביץ' ניסה לשדל את המשטרה לפתוח בחקירה בנושא, הרי שהוא ניסה להשתמש בכוח סמכותו כדי להטריד שלא כחוק בני פלוגתא פוליטיים. ונגד מעשה שכזה יש דווקא כמה וכמה סעיפים מתאימים בחוק הפלילי בישראל.
פסיקה שמזמינה ערעור
חלילה לי מלשמוח לאידם של אנשי 'מקור ראשון'. שנים כתבתי בעצמי בעיתון האח, ועד היום כותבים בו קולגות רבים מוכשרים ויקרים ללבי. אבל אני לא יכול שלא להעיר על פסק הדין שניתן השבוע נגד העיתון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בערעור שהגישה 'האגודה לשמירת זכויות הפרט' על פסק דין של בית משפט השלום שניתן לפני כשנתיים.
הפרשה החלה כאשר האגודה התומכת בציבור החד-מיני - זו המפעילה בין השאר את מועדון הברנוער בתל אביב - ביקשה לפרסם ב'מקור ראשון' מודעה. במודעה הציעה האגודה למי שאינם בטוחים בנטייתם המינית להתקשר אל קו הסיוע שלה. סוכן מודעות של 'מקור ראשון' קיבל את המודעה לפרסום, אך בעקבות וטו שהטילה המערכת המודעה לא פורסמה. לאגודה הוסבר כי המודעה עלולה לפגוע ברגשותיהם של קוראי העיתון, שרובם המכריע מגיע מהציבור הדתי-לאומי. האגודה מיהרה לתבוע את העיתון בשל הפרת חוזה ובשל עבירה על חוק אפליה בשירותים ובמוצרים.
החוק האמור קובע כי "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות". אנשי האגודה ראו את עצמם כמי שהופלו על ידי העיתון בשל נטייתם המינית.
בבית משפט השלום טענו אנשי 'מקור ראשון' כי בהם אי אפשר לחשוד בעוינות למגזר החד-מיני, שהרי הם מרבים לעסוק, ובדרך אמפתית למדי, בסוגיה הרגישה של אנשים בעלי נטיות שכאלו בציבור הדתי. הם הוסיפו וטענו כי הם נהנים מהסעיף בחוק המחריג מכלל האיסור מקרים שבהם "הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי". כך למשל, אפשר להניח שאם בכנס צמחונים החברה המארגנת לא תסכים להחכיר דוכן תצוגה לחברת זוגלובק, היא לא תעבור על החוק. ב'מקור ראשון' טענו שהם עיתון שמכוון אל הציבור הדתי, ולכן מודעה המציעה הכוונה בתחום הנטייה המינית מארגון שכזה אינה באה בחשבון.
שופטת השלום לימור רייך קיבלה את טענת העיתון כי המקרה חוסה תחת ההחרגה שבחוק. "סייג כללי זה... לחוק, מתיר הפליה בשירות הניתן על בסיס אמונות דתיות, כמו במקרה שלפנינו", כתבה השופטת, "כאשר הנתבעת סבורה כי קיימת התנגדות אידיאולוגית אצל התובעת לאורח החיים הדתי ביחס שההלכה משווה לנטייה המינית".
השבוע הפכה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביבי, רות לבהר-שרון, את פסק דינה של השופטת רייך, וקבעה כי אנשי העיתון עברו על חוק אפליה במוצרים ושירותים. השופטת חייבה את 'מקור ראשון' לפצות את האגודה בחמישים אלף שקלים, ולמעשה פתחה בפני האגודה את האפשרות לפרסם בו מודעות בתשלום מעתה ואילך.
לצורך ביסוס פסק דינה נדרשה לשופטת לבהר-שרון כמות לא מבוטלת של היתממות ועלבונות לאינטליגנציה, ויש לקוות שב'מקור ראשון' יבקשו לערער על הפסק לבית המשפט העליון, ושערעורם יתקבל. כזו למשל הקביעה של השופטת כי מדובר במודעה תמימה "שכל מטרתה היא העלאת המודעות לקיומה של אפשרות קבלת מידע ועזרה למי שמרגיש שהוא זקוק לה, ואין ללמוד מהמודעה כי מדובר בעידוד פעילות כזו או אחרת". כזו גם קביעתה של השופטת, אשר נכתבת ללא היסוס גם לאחר כל הגילויים שהתפרסמו בפרשת ברנוער, כי קוראי העיתון לא יודחו על ידי יועצי האגודה למעשים אסורים הלכתית, ואף לא ייחשפו לאינדוקטרינציה המנוגדת להשקפת עולמם. שהרי "לטענת האגודה - הייעוץ המוצע על ידה הוא ייעוץ מקצועי, שאינו מונחה או מושפע מתפיסה כזו או אחרת".
אך אי אפשר להתעלם מדברי השופטת שהפכה נגד העיתון את הצטדקותו שלו על הקשב והאמפתיה שהוא מפגין כלפי הניסיונות לכונן שיח לגיטימי על הומוסקסואליות בציבור הדתי - דבר שמתבטא בכתבות ובמאמרים רבים שהוא פרסם בנושא במהלך השנים האחרונות. "נימוק זה מלמד דווקא היפוכו של דבר", כתבה השופטת, "עצם העובדה שהמשיב עצמו פרסם בעבר כתבות שעוסקות בזהות המינית שקשורה לקהילה הגאה, לא יכולה להסביר את התנגדות העיתון לפרסם את המודעה". במקום אחר שבה והדגישה השופטת כי "ככל שמדובר בעצם ההכרה בקיומם של בעלי נטיות מיניות שונות בקרב הציבור הדתי, הרי שגם לדידו של העיתון הדבר אינו בגדר 'מוקצה', כאשר כאמור גם בעיתון פורסמו כתבות בעניין זה".
או במילים אחרות, 'מקור ראשון' מתקשה לטעון כי עיסוק אמפתי בנושא החד-מיניים פוגע ברגשותיהם ובהשקפת עולמם של הקוראים הדתיים-לאומיים, אם הוא בעצמו מספק להם תכנים בעלי רוח דומה.
כדת משה וגם מוחמד
שופט בית משפט השלום בתל אביב, מריו קליין, אוהב לעשות שימוש נרחב במשפט העברי כאשר הוא מפרסם את החלטותיו. לא פעם הוא פונה אל מקור הלכתי ומשלב אותו בין שאר הנימוקים המשפטיים שהביאו אותו אל פסיקת הדין.
הפעם הייתה זו אישה שתבעה רופא שיניים שטיפל בה לפני יותר משבע שנים, וגרם לה לדבריה נזקים קשים. בכתב ההגנה ביקש הרופא לדחות את התביעה על הסף ממספר נימוקים. למשל בשל התיישנות התביעה, וכן בגלל כתב ויתור שהאישה חתמה עליו לפני שלוש שנים אחרי שהוא כבר פיצה אותה ב‑12 אלף שקלים, וגם בגלל עניין פרוצדורלי נוסף - היעדרה של חוות דעת רפואית ממסמכי התביעה שהגישה האישה.
השופט קליין לא הקל ראש בטיעונים הפרוצדורליים הללו, אך הבהיר כי אין בהם כדי לדחות את התביעה על הסף, ויש לאפשר לתובעת לקבל את יומה בבית המשפט. הוא נימק זו בנטייה של המשפט הישראלי להתנתק מהפרוצדורליות המאפיינת את המשפט הבריטי ולא להיעתר לבקשות לסילוק תביעות על הסף, גם כאשר לכאורה נראה שיש בהן ממש. "בתי המשפט במדינת ישראל כיום, כמדיניות שיפוטית מוצהרת, נוטים שלא לחסום את זכות הגישה לערכאות", כתב השופט קליין.
לאחר מכן, כמנהגו, התפנה השופט קליין למצוא תנא דמסייע במקורות. אלא שהסתמכות על מקורות יהודיים בלבד נראתה לשופט לוקה בחסר כאשר הפציינטית התובעת היא יהודייה והרופא הנתבע הוא מוסלמי. "זכות הגישה לערכאות מעוגנת גם במקורותינו הקדומים", כתב השופט ומיהר להביא ראיה מהעיר סדום, זו שצעקתה עלתה השמימה ולא היה ספק שדינה להיחרב, אך למרות שהראיות ברורות ושדינה נגזר מניחים לאברהם אבינו לנסות ולסנגר על העיר הסוררת. אברהם, כתב השופט, "מתדיין הוא ומתמקח עם הקדוש ברוך הוא, ואין סוגרים הדלתות בפניו, ואין מדקדקים עמו בסדרי דין, אלא נותנים לו לטעון טיעוניו לגופו של עניין, ומכריעים בדין לגופו של עניין. חשוב לציין שצאצאי אברהם/איברהים - יצחק מזה (המשפט העברי) וישמעאל מזה (המשפט המוסלמי), אימצו דרך זו".
מהמשפט העברי הביא השופט קליין את פסיקתו של הרמב"ם בהלכות סנהדרין, הקובעת כי בית דין יהודי אינו יכול לדחות תביעה על הסף מבלי לדון בה, אלא משהוגשה התביעה אין בית הדין רשאי שלא לדון בה לגופה. "גם המשפט המוסלמי הלך בדרכו של איברהים", כותב קליין ומצטט אחד מספרי הסונה (הלכות המבוססות על מעשיו של מוחמד שנכתבו במאה העשירית לספירה) שכתב אמם ת'רמדי. שם מסופר כי מוחמד ציווה לעלי בן אבי טאלב, מי שיהיה ברבות הימים הח'ליף הרביעי של האסלאם, כי "אם התדיינו שני אנשים בפניך, אל תשפוט את הראשון עד שתשמע את דברי השני, רק אז תדע איך תשפוט".