ח"כ אוחיון - ממרוקו, למעברה ולכנסת ישראל

הכירו את חבר הכנסת שמעון אוחיון, ישראל ביתנו. "עם חקיקה נכונה אפשר לקדם המון נושאים בוערים: המאבק באנטישמיות וזיכרון השואה".

שפרה ריפקין , כ' בשבט תשע"ד

ח"כ אוחיון
ח"כ אוחיון
פלאש 90

"עניין אישי" עם ד"ר שמעון אוחיון (68). תושב ראשון לציון. נשוי לרג'ינה. אב לשלושה וסב לעשרה. חבר כנסת מטעם הליכוד-ישראל ביתנו

התחלה: "נולדתי במרוקו למשפחה מסורתית שגדלה על אהבת הארץ". ההורים היו אנשי עמל, והסביבה הייתה "מאוחדת וערכית. הייתה בינינו ערבות הדדית מדהימה שאפיינה יהודים בגולה. כל אחד דאג לשני כאילו היה בן משפחתו". כשנפתחו שערי הארץ, עלתה המשפחה עם מרבית יהודי מרוקו ושוכנה במעברת חצרים, ליד באר שבע.

מעברה: התנאים היו לא קלים, אבל ציבור העולים שינן לעצמו כל הזמן שזאת הארץ המובטחת. "שיכנו אותנו בצריף קטן בלי שירותים. היינו צריכים לצאת החוצה כדי להביא מים לשתייה והלימודים היו בכיתות קטנות שלמדו בהן בתורנות". למרות זאת, השמחה הורגשה בכל דבר קטן. "כמאמר השיר 'פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות'".

תקוות: לאחר שנתיים במעברה עברו כולם לשיכון. "פתאום התנאים נהיו סבירים יותר, וכשהגיע החשמל זו הייתה ממש חגיגה". תושבי השיכון, אגב, לא חשו אפליה מצד הממסד בארץ. "היום בראייה לאחור, אני מבין שהיינו חלק מכור ההיתוך שעליו קמה המדינה".   

רג'ינה: האישה שאיתו. "אשתי ממוצא אשכנזי ויחד אנחנו סמל של מזרח ומערב". הילדים מכירים את סבא וסבתא וגם את בובי וזיידע. "כשאני פוגש באוניברסיטה שמות כמו מרינה מועלם, אין מאושר ממני. אני תומך נלהב בנישואין בין עדות".

לימודים: לאחר שסיים את התיכון התקבלה ההחלטה להמשיך ללימודים גבוהים באוניברסיטת בר-אילן. "הייתי יו"ר אגודת הסטודנטים ופעיל חברתית". בהמשך הוא נשלח על ידי הסוכנות לארצות הברית, כדי לגייס משפחות יהודיות לבוא ולהתיישב בעיירות פיתוח כמו נתיבות וירוחם. "עשיתי סיור עם נציגי הסוכנות ולפתע הם נעצרו מול אדמה מלאה בקוצים ודרדרים ואמרו: 'אתה רואה את הגבעות הללו? תביא את החבר'ה לכאן. פה יקום גוש קטיף'". וכך היה.

גוש קטיף: חלק גדול מהקבוצה השתכנע ועלה למושב קטיף שהיה אז בחיתוליו. חלק אחר סירב. "הם אמרו לי שאין סיכוי שהבית שלהם יקום בתוך 400 אלף ערבים". מי היה מאמין אז שכל מה שנבנה בעשר אצבעות יהפוך לעיי חורבות. "העקירה הותירה בי פצע גדול שלעולם לא יגליד".

העקירה: לשרשרת האנושית הוא הגיע עם אשתו וילדיו. "ראיתי אנשים עם כאב עצום בעיניים. הם לא תפסו שמציאות אכזרית כזאת יכולה לקרות להם". הכאב התעצם שבעתיים נוכח העובדה שהמדינה שלחה את תושבי הגוש להפריח את השממה. "זה היה אינטרס ברור של ממשלת ישראל ליישב את אזור הדרום. הבאנו אנשים ערכיים, מלח הארץ שעזבו הכול ובאו בשליחות ציונית לבנות את ביתם בכל חלקי הגוש. ואיך כינו אותם? מתנחלים. כמו גנבים בלילה. כאילו לא אנחנו שלחנו אותנו או כמעט כפינו עליהם להיות חומת המגן של כל אזור הדרום".

בית ספר לחינוך: אוניברסיטת בר-אילן קראה לו להצטרף לסגל ההוראה של בית הספר והוא נענה לה בשמחה. תחילה כמרצה ובהמשך כסגן מנהל. "יש לנו כ‑2,200 סטודנטים שמפתחים תוכניות רבות לכלל המגזרים, כולל אקדמיה לחרדים וספרות השואה. אני אומר שהכול זה חינוך, חינוך ועוד פעם חינוך". את הדוקטורט, אגב, עשה על גיבוש הזהות הציונית והיהודית של סטודנטים שמגיעים לארץ לשנת לימודים אחת.

חינוך: הנושא בער בעצמותיו כל השנים. "היסוד לכל דבר בחיינו הוא החינוך. לא יכול להיות שמורים עובדים מסביב לשעון ומקבלים פרוטות. אם המצב יימשך כך, נאבד את כל הכוחות הצעירים לטובת מקצועות כמו היי-טק והנדסה". במסגרת היותו חבר בוועדת החינוך של הכנסת הוא משקיע אנרגיות גדולות בניסיון לשפר את מעמדו של המורה בישראל. "שכר המורים היום נמוך ב‑25 אחוזים מכלל עובדי המדינה. זה נתון חמור במיוחד. במקום לשים את מקצוע ההוראה בראש סולם העדיפויות אנחנו מדרדרים אותו לשפל חסר תקדים". וגם רפורמת אופק חדש לא מצליחה לשפר את המצב. "התוכנית שיפרה את שכרם של המורים באופן יחסי ולא משמעותי, ומנגד הוסיפה שעות פרטניות ועומס עבודה מטורף, שלא מותיר להם זמן להחליף מילה אחד עם השני".

הכנסת: ברשימה המשותפת של הליכוד-ישראל ביתנו הוא שובץ במקום ה‑31 ונבחר לכנסת. "הפעילות הפרלמנטרית היא המשך העשייה הציבורית שלי במגוון תחומים. אני מאמין שעם חקיקה נכונה אפשר לקדם המון נושאים בוערים".

בוערים: המאבק באנטישמיות וזיכרון השואה. "אני תמיד אומר שלא כולם שונאים אותנו בעולם. יש קומץ קטן שעושה המון רעש ואותו צריך למגר". במסגרת המאבק הוא מפגיש חברי כנסת מישראל ומהעולם לשיחות אחד על אחד, תוך ניסיון להכיר בין הצדדים. "הם מגיעים לארץ, רואים את המציאות כמו שהיא ואז חוזרים לארצות מוצאם ומשפיעים לטובה על הפרלמנט שלהם שלא לחוקק חוקים אנטי-יהודיים". עד עכשיו, "בלי עין הרע", נרשמה היענות מרשימה. "השואה התרחשה לא לפני הרבה זמן, וקדמה לה אנטישמיות נוראה. מחובתנו לפעול בתוקף נגד כל גילוי אנטישמיות ולו הקטן ביותר".

השואה: במסגרת עבודתו בבית הספר לחינוך הוא הכשיר סטודנטים מבריקים להוראת ספרות השואה. "נתנו להם מלגה מכובדת כדי שילמדו את נושא השואה לעומק מבחינה היסטורית וספרותית ויוכלו להעביר אותו לתלמידים בצורה מקיפה". בנוסף לכך קיבלו הסטודנטים, ללא עלות, מסע לפולין עם הרב קריגר, מנהל מכון 'שם עולם' בכפר הרא"ה. "המסע עם הרב היה עוצמתי ומרגש. פתאום כל המילים והשמות שהם למדו קיבלו צורה ופנים". בעיניו, שימור זיכרון השואה מתחיל קודם כול בחינוך הדור הצעיר. "יהדות מקדוניה חוסלה תוך שבוע. הספיקו לגרמנים שלושה טרנספורטים כדי להפוך 8,000 יהודים לעפר ואפר. היום ממשלת מקדוניה הקימה לזכרם מוזיאון מפואר וכל בני הנוער מחויבים לבקר שם. זה חלק מתוכנית הלימודים".

המגזר החרדי: יחד עם הרבנית עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הוא הקים מסלול של ייעוץ ומינהל חינוכי ותוכנית אקדמית לבוגרי תואר ראשון ושני, "בתוך המכללה החרדית בירושלים". חוץ מזה הוא בנה תוכנית מותאמת לגברים חרדים ב'מכון אחיה', כדי "לשלב את הציבור החרדי בכל המערך האקדמי בישראל". גם כחבר כנסת ישנה השתדלות מצדו לעזור לכל המגזרים "במה שאפשר".

פרס הציונות הדתית למנהיגות והגשמה: הפרס ניתן על הקמת 'מרכז דהאן' ליהדות ספרד והמזרח, באוניברסיטת בר-אילן. "במסגרת פעילות המרכז עשינו עד היום כשלושים כנסים בינלאומיים בשיתוף אוניברסיטאות יוקרתיות כמו הסורבון בפריז. חוקרים צעירים עלו לבמה והציגו מחקרים מאלפים על יהדות צרפת, איטליה מרוקו, טוניס ועוד". גם מקומה של תרבות היידיש לא נפקד, ולאחרונה נעשו מחקרים משותפים גם על יהדות הונגריה. "הרעיון היה לחשוף את התרבות היהודית בכל מקום בעולם". לצד הכינוסים נערכת פעילות מול מורים ותלמידים במערכת החינוך, ובולט במיוחד פרויקט 'נשמה' שבו תלמידי תיכון כותבים עבודת גמר במקום בחינת בגרות בהנחיה אקדמית של סטודנטים לתארים מתקדמים. "שיתוף הפעולה בין התלמידים לסטודנטים הוא יפהפה".

השדולה לקידום השפה העברית: בין שלל התפקידים יש לו רצון עז "לתת כוח לשפה העברית", ומרמור מסוים על מצבה כיום. "בבחינות הבגרות בתיכון יש ארבע וחמש יחידות לימוד באנגלית, צרפתית וערבית, אבל רק בלשון יש שתי יחידות בגרות. למה? מדוע זה כך?". באחד מביקוריו בבית ספר לרובוטיקה, עלה בחור מחונן לבמה כדי להציג את התוצר שפיתח אך שפתו הייתה דלה להחריד. "אני שומע את הילד המבריק הזה, וכל מילה שנייה שלו זה 'כאילו'. הוא לא הצליח לסיים משפט בלי המילה הזו. פתאום הבנתי שאנחנו משקיעים הון עתק בכל כך הרבה דברים, אבל את החשוב מכל הזנחנו". בחודש האחרון הוא חנך יחד עם סופרים ואנשי אקדמיה את השדולה לקידום השפה העברית. "אנחנו בונים תוכנית ארוכת טווח לשיפור השפה העברית בכל תחומי החיים".    

אם זה לא היה המסלול: "תמיד רציתי להתמחות במשפטים או להיות עורך דין מצליח, וכמובן להיות פעיל חברתית". החלק האחרון, אגב, התגשם במלואו. "לא יכול בלי פעילות ציבורית. זה חלק בלתי נפרד ממני".

ובמגרש הביתי:

על הבוקר: לאחר קימה מוקדמת בעלות השחר - תפילה בבית הכנסת השכונתי. בימים של פעילות פרלמנטרית גם תפילה בכנסת באה בחשבון. "יש מספיק חבר'ה שיכולים להשלים מניין".

דיסק ברכב: המוזיקה מגוונת וכוללת את יהורם גאון, צמד הפרברים ואפילו אברהם פריד. "אני קורא לו בהומור 'פאריד אל-אברם'. כמו פאריד אל-אטרש, רק בחסידית".

איך נראית השבת שלך: שולחן השבת עמוס באורחים ובזוגות צעירים שנמצאים בהליכי גיור מתקדמים. "יש אצלנו חיילים שרואים פעם ראשונה מה זו שבת. פתאום הם מגלים את האור של היהדות וזה מרגש אותי כל פעם מחדש".

המאכל החביב: יש חיבה טבעית למאכלי עדות, אבל בעיקר "בשר ראש עם חומוס, דג סלמון בתנור וגפילטע פיש". את סיר הגפילטע של חמותו הוא נהג לסיים עד תומו, "למרות שאני מרוקאי".

עיתים לתורה: במשך השבוע הוא משתדל "לחטוף פה ושם שיעורים", למרות שסדר היום העמוס לא מותיר לו זמן פנוי. "כשראיתי שאין לי סיכוי להישאר עם שאר המתפללים לשיעור בגמרא, החלטתי לקנות את מהדורת רמב"ם כיס שמלווה אותי לכל מקום. הנסיעות הארוכות הן זמן מצוין ללמידה".

אחזקת הבית: העול העיקרי נופל על אשתו, רג'ינה. "שעושה הכול במסירות ובאהבה למרות שגם היא עמוסה עד הגג". חוץ מזה, הוא משתדל לעשות את הקניות הגדולות במשך השבוע. "אני מברר קודם איפה יש סופרמרקט שפתוח עד חצות".

מה מפחיד אותך: "דברים שקשורים בבריאות המשפחה. אני חרד לבריאותם של האנשים הקרובים אליי".

דמות מופת: בני הזוג ניסן ורחל אררט. "צמד מורים מופלאים ומסורים שעיצב את דרכנו באהבה עצומה". וגם "המחנך שלי, משה חיים כהן ז"ל, שבזכותו השתלבנו בארץ ולא נשארנו בצד".

פנאי: "תזכירי לי מה זה?". כשהעומס בלתי אפשרי הוא מכריח את עצמו לפנות זמן בלו"ז ולצאת עם רעייתו למופע מוזיקלי או להצגה, "משהו שירגיע אותנו מהמרוץ שיש בשגרה".

משאלה: ברמה המשפחתית יש שאיפה להישאר מאוחדים עד מאה ועשרים. מבחינה לאומית הוא מבקש "אחדות ומיזוג גלויות, והדברים הרי קשורים זה בזה".

כשתהיה גדול: "אמשיך לקדם את הנושאים הבוערים לי מעל בימת הכנסת ומחוצה לה".