בדרך כל חתול

חתולת החצר הלכה לעולמה, אבל מהתנהגות חבריה אפשר ללמוד לקחים שמועילים גם לבני אדם. ההצגה 'עד סוף העולם' מעוררת התרגשות ודאגות.

אסתי רמתי , כ' בשבט תשע"ד

חתול
חתול
צילום ארכיון: פלאש 90

השבוע נפרדנו בצער מדוכסית, חתולת החצר היפה והאצילית שלנו. אולי נכון יותר לומר שאנחנו היינו בני האדם שלה - היא הייתה פה עוד לפנינו, ואימצה אותנו בחום. אני יודעת, יש צרות גדולות יותר בחיים, אך כמאמר המשורר "בכל זאת זה צובט בלב". תמיד היה אפשר למצוא את דוּכָּה בסביבה - על אדן החלון, על נדנדת הגינה או על מושב הווספה, והיא פשוט חסרה.

תגובות הילדים לאירוע היו מגוונות: בת החמש בכתה בשברון לב, שוכחת לגמרי מהמקרה הטראומטי שבו דוכסית אכלה לה את הכריך. רק סרט של תותית במחשב הצליח להסיח את דעתה. בן השמונה, המתוק אך השכלתני, התרגש פחות. "בשביל מה נתַנו לה את כל העוף הזה אם בסוף היא מתה?!" הוא התרעם בשיא הרצינות, ופנה לעסקיו.

במובן מסוים הבחור צודק. יש סיבה שבגללה אני מקפידה להאכיל את חתולי הרחוב בשאריות המרובות שלנו. זה לא רק בגלל שבניגוד לרוב האמהות אני מחבבת בעלי חיים, זה בגלל שאני מעדיפה יונקים פרוותיים בלתי מזיקים על זוחלים עוקצניים שמסתובבים ביישובים כמו שלנו. כשהגענו לכאן סיפרו לי שאין כמו חתול כדי להיפטר מנחשים ועקרבים, ומאז אני בהחלט מעוניינת שהם יישארו באזור.

אלא מה? קודם כול, קשה להגביל את הכמות. שניים או שלושה חתולים זה בסדר, אבל מהרגע שנפוצה השמועה שיש גברת שמחלקת ארוחות חינם, כל חתולי השכונה החלו מגיעים לחגיגה. הבעיה השנייה היא שהאמיצים מביניהם מחכים לי ממש על הסף, וכשאני יוצאת עם הסיר הם מסתובבים סביבי וכמעט מפילים אותי. אני מנסה לפלס דרך אל פינת ההאכלה תוך צעקות "קישטה!" אימתניות, כשמפלס העצבים שלי גואה מרגע לרגע. כפויי טובה שכאלה. למה הם לא יכולים לשבת ולחכות בסבלנות?

בעיניים של חתול

באחד הערבים יצאתי החוצה לתומי, והתיישבתי על הגדר שמול הכניסה לבית. סתם, כדי להתאוורר. יחד איתי היו החתולים, ישובים מול הפתח, מביטים באור הבוקע מהחלון, ומחכים. ואז, לרגע קטן אחד, הרגשתי איזו הזדהות מוזרה איתם: ככה זה מרגיש, לשבת בחוץ ולהמתין בלית ברירה לדלת שתיפתח, כדי שהמושיעה עם הסיר תצא סוף סוף החוצה. מסכנים.

האמת היא שאני נמצאת במצב הזה לא פעם, מול אנטגוניסטים אנושיים יותר. התנהגויות כאלה ואחרות מפריעות לי, ורק כשאני מצליחה לצאת מנקודת המבט הצרה שלי ולנסות להבין איך זה נראה מהצד השני, הכעס והתסכול מתרככים.

ואפשר לקחת את העניין הזה צעד אחד קדימה. לפעמים לא מספיק להיות אמפתיים לצד השני, צריך להבין שהבעיה נמצאת במקום אחר לגמרי.

מספרים על אדם שהלך לרופא, ואמר שהוא חושש שאשתו לא שומעת. "אפשר לבדוק את זה בקלות", אמר הדוקטור. "תקרא לה פעם אחת ממרחק. אם היא לא תענה, תתקרב אליה מעט ותנסה שוב. אם גם הפעם היא לא תענה, נסה לעמוד ממש מאחוריה. כך תוכל לדעת עד כמה השמיעה שלה לקויה".

הלך האיש הביתה, נעמד בסלון, וצעק "גולדה!" שום מענה לא נשמע, והוא התקרב למטבח. "גולדה!!" הוא צעק שנית מהפתח, אך גולדה לא ענתה. כשהוא התקרב אליה מאחור וצעק, גולדה הסתובבה בפרצוף עצבני. "תגיד לי, משה, מה אתה רוצה מחיי? עניתי לך כבר פעמיים. מה אתה, חירש?!"

את התגלית המרגיזה הזאת, שכל הפוסל במומו פוסל, גיליתי כבר מזמן. ובכל זאת היא מצליחה להפתיע אותי כל פעם מחדש. הרי ברור שהפעם האשמה היא בהוא, ובהיא, ובהם – אם הם רק יועילו בטובם להשתנות, הכול יסתדר! אך הם, כמובן, לא בקטע. איך אמרה פעם אחת הבנות? "למדנו בגן שצריך לוותר, אז תוותרי לי!"

ובכל זאת, אם אני מצליחה לדלג מעל המשוכה, להתבונן פנימה ולעשות את העבודה אצלי בפנים, מדהים כמה שזה יעיל. לכל אמא שמתלוננת על ילדים עצבניים מומלץ לראות מה קורה כשהיא נושמת עמוק, נרגעת ומחייכת. יודעים מה? זאת לא תגלית מעצבנת אלא גואלת. במקרים רבים לא צריך לחכות שמישהו מבחוץ יפתור לנו את הבעיות. זה בידיים שלנו.  

חיזור מסוכן

אבל אולי לא תמיד. השבוע חשבתי על העניין הזה כשצפיתי בהצגה 'עד סוף העולם' של תיאטרון 'לחישה'.

היוצרות בחרו לעסוק בנושא רגיש וכאוב – מערכת יחסים של בת דתייה עם בחור ערבי. מירב, נערה תוססת עם דעות משלה, יוצאת לשירות לאומי בבית חולים ומתאהבת בריאד, הסניטר. אמה מנסה בכל כוחה להניא אותה מהחלטתה, אך האהבה, כידוע, עיוורת, ומסתבר שהשינוי המיוחל יכול לבוא רק מתוך החלטה של מירב.

ההצגה מומלצת בכל פה, ולא רק בגלל שזה מגניב לראות איך הופכים מעיל עור למחזר רומנטי. ההצגה מושקעת, משוחקת בכישרון ומרגשת – ברגעים מסוימים היה נדמה לי שכל האולם מקנח את האף – והיא חשובה ומעוררת מודעות. מנקודת מבטן של בחורות, חשוב להבין את הקלות הבלתי נסבלת שבה אישה יכולה לפול בפח החיזור, לחשוב היטב היכן משרתים ועובדים, ואיך שומרים על דיסטנס. אך כאמא, נשארתי עם סימן שאלה גדול. מה אמא יכולה לעשות במקרה כזה, חוץ מלהתפלל? לכלוא נערה בוגרת במרתף? בהצגה האֵם שמרה על אפיק תקשורת פתוח, מה שנראה לי מהלך נכון, אך אולי היא יכלה לעשות יותר? איזה עבודה עצמית היא הייתה יכולה לעשות כדי לשנות את המצב? ואולי התפילה היא העבודה העצמית האמיתית?