שופטי בג"ץ דחו עתירה שהגישו פלסטינים המתגוררים בדרום הר חברון בדרישה להורות למדינה לעקור כרם השייך ליהודים סמוך לישוב סוסיא.
העותרים דרשו שהמפקד הצבאי יוציא לכרם "צו שימוש מפריע" ומכוחו של הצו יביא לעקירתו של הכרם.
בהחלטה ציינו השופטים, כי העותרים הביאו ראיות לכך שהם בעליהם של מקרקעין באזור שבו נמצא הכרם, אולם לא הביאו ראיה לכך שהם בעלי הקרקע עליה ניטע הכרם עצמו.
בנוסף ציינו השופטים, כי לעומת המצב במדינת ישראל בו ניתן לפנות באמצעים מנהליים רק "פלישה טרייה", כלומר כזו שהתבצעה ב-30 הימים האחרונים, ביו"ש רשאי וחייב המפקד הצבאי לפנות פלישה עד חלוף 5 שנים מהפלישה לכאורה לקרקע.
אולם לדברי השופטים, הובאו ראיות טובות לכך שהכרם המדובר נגדו עתרו העותרים הפלסטינים נטוע במקומו למעלה מחמש שנים, ולעומת זאת "טענותיהם של העותרים בדבר החזקתם בשטח ועיבודו עד לשנת 2011 אינן משכנעות".
השופטים דחו גם את הבקשה להורות למפקד הצבאי להוציא צו אחר, "צו סגירת שטחים", וכך למנוע את כניסתם של בעלי הכרם היהודים לשטח.
השופטת נאור התייחסה לטענה וכתבה, כי "אין מקום לעקוף את גבולות הזמן הקבועים בצו שימוש מפריע על ידי שימוש בצו לסגירת שטחים, כדי להשיג תוצאה זהה של סילוק מחזיקים בפועל. כאמור לעיל, בעוד שתכליתו של צו סגירת שטחים היא תכלית כללית של שמירה על הסדר הציבורי ועל ביטחונם של תושבי האזור, תכליתו של צו שימוש מפריע היא תכלית ספציפית של הגנה על מקרקעין מפני פלישה".
"החלתו של צו סגירת שטחים לאחר שחלפו חמש השנים מתחילת הפלישה, לשם סילוק הפלישה, תביא לערעור האיזון שנקבע בצו שימוש מפריע בין שמירה על מקרקעין מפני פלישה לבין הצורך להתחשב בחזקה ממושכת בפועל", הוסיפה השופטת נאור.
בסיום דבריהם ציינו השופטים, כי אם בידי הפלסטינים ראיות טובות לבעלותם על האזור הספציפי בו נטוע הכרם הרי שבאפשרותם לפנות להליך משפטי ולהוכיח בו את בעלותם.